תנו לחיות בארץ הזו! זה כל הסיפור כולו

תמונה אחת אומרת הכל

כשאומרים שתמונה אחת אומרת הכל, כנראה מתכוונים לתמונה הזו מעלה, שצילמתי ביום שני האחרון (18.7.11), קצת אחרי חצות במאהל המחאה בשדרות רוטשילד. הנה זוג עם שני ילדים קטנים, שמשלם. זהו. זוג שמשלם. שימו לב, בבקשה, הזוג הזה משלם 6,000 שקל לשכר דירה ועוד 6,000 שקל לשני פעוטונים. ביחד זה מסתכם כבר ב-12,000 שקל. בהנחה שהם משתכרים באופן ממוצע כ-8,000 שקל ברוטו בחודש, אחרי מיסים והורדות חובה אחרות - ממה כבר נותר להם לחיות?

זהו, בעצם, כל הסיפור כולו. אנשים צעירים ונורמטיביים מאוד, שעובדים ומתפרנסים, ושחורקים שיניים כדי לשרוד. הם משרתים במילואים, משלמים את מיסיהם, מקימים משפחה, ורואים בעיניים כלות איך כל כספם מתעופף לבור שכר הדירה או המשכנתה, לבאר המרכולים, ששואבת מהם את כספם בעבור כמה מצרכי יסוד ושוקולד חלב אחד עם טעם מריר כשבוחנים את חשבון הבנק או תחתית הארנק. הכל רק כדי לשרוד. הם מרוויחים אלפי שקלים בחודש אבל כשהם יושבים בבית קפה הם תוהים אם כדאי להזמין ארוחת בוקר לשניים או להתחלק בארוחה אחת. מהצד זה נראה כאילו אין להם דאגות והם, יושבי בית הקפה, הם עלוקות תל אביביות מצויות, הנצמדות לצוואר האומה ויונקות משם את חלבה ודמה. בפועל, בין ביס לביס, הם יודעים שהפעם הבאה בה יישבו בבית הקפה תהיה רק לקפה אחד ודי. הם לא אנשים רעים. הם מלח הארץ, שבשנים האחרונות יורקים דם ומלקקים מלח, רק כי אין להם כסף לדברים אחרים.

האוהל הוא קוץ בעיני הצופה

אני מגיע כמעט בכל יום למאהל המחאה. להזדהות, להביע דעה, להשתתף בשיח החשוב הזה, שנע עם גלגלי ההיסטוריה ממש עתה. להיות שותף לעיצוב דרכנו, הדרך של הדור הצעיר במדינה הזו, שעדיין רוצה לחיות בה מתוך בחירה ולא מתוך כורח. לחיות מתוך יכולת ולא במאבק הישרדות בלתי אפשרי, כמעט. למדתי עד כמה משמעותית המחאה כשהבחנתי שהאוהל הפך לקוץ שנתקע בעיני הצופה. "אתם הצעירים", שמעתי הטחות כעוסות מצד עוברי אורח שהתרעמו על המציאות שחדרה לתוך חייהם מבלי שהזמינו אותה באופן רשמי, בטייק אוויי, כדי שלא ידבק הבוץ החברתי לנעליהם המצוחצחות. "זה רציני?", שאלה אישה מצועצעת, עטוית עדיים, שטיילה לה עם כלב מחמד קטן בשדרה וחיפשה פיסת דשא בשביל הריקון היומי של הכלבלב.

כנראה שצריך לומר לכל אלה, שמסובבים גבם ומתרחקים מהדיה של המציאות הכלכלית הקשה במדינת ישראל של היום, ש"אתם הצעירים" הם אנחנו, צעירים בגילאי אחרי צבא עד הארבעים פלוס. "אתם הצעירים" הם אנשים עם משפחות, שרואים איך חלום הדיור נגוז למול הצורך לכלכל את עצמם ומשפחתם, לנוכח מחירי המזון המטורפים במדינה למול פערי השכר הבלתי אפשריים, גם בהשוואה למדינות אחרות. "אתם הצעירים" הם אלה שנמאס להם מההשתוללות הכלכלית, שנובעת מאוזלת ידן של ממשלות ישראל, שזו האחרונה חורשת את מדדי ה"צמיחה" ו"מאזן התשלומים" ו"הגרעון הלאומי" על גבם של מי שלא גמרו תואר ראשון בכלכלה (אלא בחרו במקצוע אחר, אקדמי או לא) וסופרים שקלים בדרך לקופה בסופרמרקט, תוך שהם שוברים את ראשם מאיפה יגיע הכסף לפעוטון, אחרי ששכר הדירה גמר חצי מההכנסה המשותפת. "אתם הצעירים" זה אנחנו, וכן, אנחנו רציניים באופן תהומי כשאנחנו זועקים תנו לחיות בארץ הזו.

תמיכת המשוררים

ביום שלישי שעבר (19.7.11), התקבצנו, משוררים שמעורבים חברתית, במאהל המחאה. בין קריאות לפעולה של אנשי המאהל, פוליטיקאים שהבליחו לרגע ועזבו עם סגירת המצלמות או בתום חמש הדקות שהואילו בטובם להקדיש למחאה (נכון, היה חם והלחות הייתה איומה ועדיף במזגן), ובין סתם עוברי אורח שהציצו כדי לראות על מה כל המהומה, צירפנו את קולנו למחאה הזו באופן רשמי.

רבים מאתנו, המשוררים, חיים בעליבות כלכלית, נאבקים על כל שקל כדי לשרוד את העולם החודר לתוך נשמותינו. זו, אולי, הסיבה שאנו רגישים כל-כך לעוולות חברתיות ותנודות באוויר הטעון של סביבותינו. צריך לדייק, עליבות כלכלית אינה מצביעה בהכרח גם על עליבות רוחנית. ההפך הוא הנכון, הרוח היא זו שמאפשרת להתגבר על המשברים. היא גם זו שמזהה אותם ממרחקים, עוד לפני שהם קורים, בשלב הסדקים, אבל, כנביא בעירו, אין מי שיקשיב או שנוח להתעלם מהדברים עד שסיר הלחץ עושה את שהוא יודע לעשות באופן הטוב ביותר ולפרוק את האדים שהצטברו בתוכו המבעבע, כדי שלא יתפוצץ.

כשזה קורה, אנחנו חוזרים אל התיעוד ההיסטורי, הכתבים שלנו. דולים משם חומרים שכתבנו בשנים האחרונות, שפירסמנו אותם ושהופיעו בכתבי עת, בעיתונים ובמגזינים אינטרנטיים. אין לנו צורך לכתוב משהו מיוחד לצורך המאבק. בשביל זה יש חרזנים פוליטיים. לא כאן. מצוידים בתחמושת רוחנית ומילולית זו, שנבעה מדם נפשנו ובו גם נכתבה, אנו קמים ומשמיעים את קולנו, מעודדים, מזדהים, מצרפים את הזמן שעבר לרוח ההווה, מצהירים בקול בהיר: הנה, מה שקורה עכשיו זה מה שזיהינו במשך שנים.

זו לא הטחת "אמרנו לכם" לזועקים את המחאה. זו רוח גבית של אנשי רוח שאומרים, הנה, המחאה הזו נולדה כבר לפני שנים בשל מצב מתמשך שהיה חייב להתפרץ בשלב מסוים, שהוא כאן ועכשיו. אנחנו באים ונותנים גושפנקה מילולית של מי שחוו את התהליך הזה במשך זמן דומה לשאר יושבי המאהל, אבל גם תיעדו את התהליך. אנחנו באים ואומרים: זה נכון, אי-אפשר לחיות בארץ הזו בכבוד כבר שנים. זה חזק יותר מכל הסברים מלומדים של כלכלנים מדופלמים, שיודעים לחלק תקציבים ולחזות את תנודות השוק בדיוק נמרץ, כשכל סטייה מתחזיות אלה מוסברת באופן נמרץ לא פחות, אבל ובעיקר, בדיעבד. הנה, אנחנו אומרים לשדרת האוהלים, אתם צודקים. אנחנו צודקים. הכתובת הייתה על הקיר, ועכשיו נרסס את המילים בגרפיטי שייתקע בעיני מי שצריך לספק פתרונות.

"מה אתם רוצים?", "מה הדרישות שלכם?"

"מה אתם רוצים?", "מה הדרישות שלכם?" - אלה שאלות חוזרות ונשנות, שכתבים שהתרגלו לקבל כותרת קלה שואלים. אלה שאלות שפוליטיקאים, אנשי ציבור, אנשי יחסי ציבור וסתם נגחנים חובבים דורשים לדעת. במקום תשובות הם מקבלים שאלות. במקום מניפסט מנוסח היטב הם מקבלים דרישה ערטילאית. מה זה "תנו לחיות בארץ הזו!" הם מטיחים בכעס. הם רוצים אויב להתמודד עמו, לראות לו את הלבן בעיניים ולדעת כיצד לעקוף את הבעיה.

שנים של כיבויי שריפות במדינה הזו, שקברניטיה המתחלפים אינם יודעים להשקיע בתשתיות אלא בשמירה על מעמדם הפוליטי וחימום כורסאות עור הצבי אותן הם רוכשים במימון העם השוכן בציון, ובתוכו אנשי מאהל המחאה, השכיחו מהם את הדרישה הבסיסית של העם מנבחריו. אנחנו לא צריכים לתת לכם את התשובות. אנחנו דורשים, כי המדינה הזו שלנו, של כולנו, ואתם, נבחרינו היקרים - תרתי משמע - ספקו את התשובות, שכן זהו תפקידכם בהסדר החברתי הנורמטיבי שקיבלנו על עצמנו.

אנחנו לא עונים להם בתשובות אלא במבט של לבן בעיניים שאיננו באמת האויב, וזה משגע אותם. מה אנחנו רוצים? תסתכלו בתמונה הפותחת את המאמר הזה ותבינו. הושיבו את פקידי האוצר וקובעי המדיניות, שמקבלים את משכורתם מאתנו, שבשביל זה הם תופסים את המשרה הרמה הזו, ואילו אנחנו עובדים בעבודה אחרת כדי לממן אותם עבורנו - לממן אותם עבורנו - נתחו אותה וספקו אתם את הפתרון. תראו אותנו. זו המדינה שלנו, ואנחנו אומרים לכם, כשאתם מסתכלים בלבן של העיניים שלנו, שאנחנו כבר לא יכולים יותר לחיות כך.

משל המחאה כפסטיבל

כמשורר אני קשוב לא רק לרחשים הברורים של הרחוב, אלא גם לניואנסים הדקים שלו. אומרים שזה וודסטוק, שזה פסטיבל, שמנגנים שם, ששרים שם. כן, גם אני ראיתי את שורות האוהלים, את הנגינה, השירה, וגם לי קפצה ברגע הראשון האסוציאציה של הפנינג המוני. אבל מחאה אינה חייבת להיות נוגה ומלווה בתפילת "אל מלא רחמים". זו מחאה של עם תוסס שחי ומראה כיצד מנסים להמשיך ולחיות בחיוך לצד הקושי שרק הולך ומתגבר. כן, כשיורדים לפרטים מגלים עולם אחר ורוחש מתחת לקמפינג הקיבוצי הזה. אנשים מחייכים משנים מבע כשהם צריכים לדבר על עוגת השכר המצטמקת אחרי שהם נדרשים לשלם שכר דירה בשיעור של מחצית משכורת. לא, זה לא פסטיבל. ככה מוחים כשלא רוצים להיכנע לפחד הקיומי.

הפריפריה זה כאן

גם אם הפער בין האנשים גדול, החוט המקשר בינם לבין עצמם ברור. הם רוצים לחיות בארץ הזו ובכבוד, והם אינם יכולים להשיג זאת. הפערים הכלכליים גדולים מדי, ואנחנו כבר לא מדברים על הפריפריה הגיאוגרפית. אנחנו מדברים על פריפריה כלכלית בתוך גוש דן, המקום בו קיים היצע העבודה הגדול ביותר בארץ. אם אין פתרונות שינוע נאותים בין הפריפריה הגיאוגרפית למרכזי התעסוקה, אל תגידו לנו ללכת לפריפריה הגיאוגרפית. קודם תקנו את המצב, אחר-כך תעזו להוציא הגה כזה מהפה.

הבינו, זו כבר לא בעיה שולית או כלכלית גרידא. זו כבר בעיה חברתית. משהו רקוב בממלכת דנמרק, שנמצאת כאן, בלבנט, במדינת ישראל, שיש בה כל-כך הרבה דברים טובים, אבל היום היא חורקת יותר מתמיד. זו מלחמה על הבית, הבית הפיזי שלנו, על הביטחון הכלכלי שלנו, ובמלחמה, אם אתה מאבד את הפריפריה, אתה עלול לאבד גם את המרכז. כשהפריפריה כבר נמצאת במרכז - אתה לא יכול להרשות לעצמך לאבד שום דבר יותר.

הארץ רותחת

הארץ רותחת. זו מחאה עממית מהסוג הטוב ביותר, שמצביעה על כך שמי שבטעות חשב שאנחנו אדישים לפגיעה המתמדת והמתמשכת בשדרת העם הזה, בנו, לא הבין שזו הפנמה נורמטיבית שגם לה מועד תפוגה, וזה מה שקורה כשסיר הלחץ מגיע לטמפרטורה שבה הוא צריך לפרוק או להתפוצץ. אנחנו מעדיפים לפרוק כדי שלא נתפוצץ. בכל זאת, אנחנו עדיין רוצים לחיות בארץ הזו.

כמה מחאות אזרחיות עמוקות וגדולות אתם מכירים בהיסטוריה של מדינת ישראל? אפשר לספור את אלה על יד אחת. ולא, אנחנו לא הולכים לשפוך את התינוק עם מי האמבט. אנחנו חיים בארץ הזו ונמשיך לחיות בה. אנחנו נמשיך ללכת לעבודה, לשלם מיסים, ניאנק תחת עומס הנטל אבל נרים את קולנו, שכן זיכרו: הארץ הזו שלנו, של כל שדרת העם ולא ניתן לכם להמשיך ולפגוע בה, בנו. לכן, היום כשאנחנו משמיעים את קולנו, גם אם אין הוא קול שמתנסח במינוחים הכלכליים שאתם חושבים אותם לנכונים (המודלים שלכם קרסו זה מכבר ומאהלים פזורים בכל הארץ יעידו על כך), לא ניתן להתעלם ממנו כשהוא בהיר ונוקב. המאהלים יתפנו בסופו של דבר, אבל הקול עדיין יהדהד. אפשר לתרץ אותו, אפשר להסביר אותו, אבל לא ניתן להתעלם מקיומו, כי בסופו של יום הוא שם. אנחנו שם, כלומר, כאן, במדינה הזו. זו הסיבה למחאה הזו.

כתבתי פעם, בתגובה לטור שבועי של כותב קבוע באחד ממוספי סוף השבוע באחד העיתונים, שטען שאנחנו מבולבלים - שאנחנו לא. אנחנו פשוט עייפים. עייפות שנדמית רק בטעות לאדישות. האלטרנטיבה, השבתי לו, לא נראית באופק, אבל בכל זאת מתחילה להתרקם. זה לא יבוא מההנהגה השלטת, זה לא יבוא מדור הנפילים, מקימי המדינה או מדור הביניים שמנסה להתברג על כיסא משרדי, שאותו הוא נוטש רק למול מצלמות החדשות כדי לתדלק לעצמו את האגו. זה יבוא מלמטה, מהשטח, מאלו שלא מוותרים, אבל ממתינים עד שהדור שלא יודע אחרת ייעלם, וזה יקרה. השעון הסינכרוני אף פעם לא עוצר, וכשזה יקרה תהיה לנו מציאות ורצון להיות בה. עד שזה יקרה, ניכנס מתחת לשכפ"ץ ונקווה שלא ימצאו אותנו. לפחות לא בזמן הקרוב.

מתברר שגם לשכפ"ץ יכולת ספיגה מוגבלת. ראיתם כיצד הפגנת הזדהות יוצאת מכלל שליטה? זה מפני שאנשים מרגישים, עמוק פנימה, שלא מתייחסים אליהם. במילים פחות גבוהות, שלא סופרים אותם. שסופרים כסף ולא את האזרח הקטן שיודע לקיים את חובותיו אבל לא רואה איך הצד השני במטבע ההסכמה החברתית, הזכויות, מקוים. משום מה, בכל פעם שהמטבע הזה נזרק באוויר הוא נוחת על הזכות ומלמעלה ניבטת רק החובה. מה שקרה במוצאי שבת היה רק הספתח. זהו רמז מטרים ומדאיג כאחד. תראו איך המחאה הופכת בהדרגה להפגנה ערה מאוד, שלא לומר שכמעט יוצאת מכלל שליטה. זהו כבר לא רמז מטרים ומדאיג, אלא אם כן ניתן להתייחס ללהבות הזעם באנדרסטייטמנט.

תתעוררו! זה עדיין לא מרי אזרחי, כפי שחלק מהכותרות הצהובות ששות להתהדר בפומפוזיות מיותרת, אבל זו בהחלט אחת המחאות האזרחיות הגדולות ביותר שידעה מדינת ישראל. זה צריך להספיק לכם כדי שתתחילו לספק לנו תשובות מעשיות, ויפה שעה אחת קודם. אנחנו מחכים לשינוי בנשימה מתקצרת והולכת. תרתי משמע.