לא תרצח, לא תגנוב - אלה מצוות אל תעשה; לעומת זאת, כבד את אביך ואת אמך היא מצוות עשה; ואיזה סוג מצוות הוא מקיף יותר? מצוות עשה כמובן!
ומדוע?
בואו נחלק את מישור קיום המצוות לשלושה חלקים: חלק אחד קיום המצווה, חלק שני עבירה על המצווה, וחלק שלישי אדישות לקיומה של המצווה.
אז בעבירות מסוג אל תעשה אני 2/3 זכאי, כי אדישות איננה עבירה בדרך-כלל. ובעבירות מסוג עשה אני 2/3 חייב, כי אדישות היא עבירה בדרך-כלל.
אני עובר על מצוות כיבוד הורים לא רק אם אינני מכבד אותם, אלא גם אם אני אדיש למצבם. אדישות במצוות עשה היא לפעמים חמורה יותר מהעבירה עצמה, בגלל שהאדישות מסתירה את העבירה מפני הסביבה, ואז הסביבה לא יכולה לתקן בכוחותיה את החוסר שיוצרת העבירה. אם ארביץ להוריי, ודאי שהמשטרה תתערב ויעורבו גורמי הרווחה ויטפלו בהם. לעומת זאת, אם אהיה אדיש למצבם, הם יקמלו וינחתו מבלי שאיש יושיט להם יד.
ומכאן היישר לאתיקה עיתונאית - מצוות העשה הראשונה והמרכזית של עיתונאי ו
עיתון, היא החובה לשמור על זכות הציבור לדעת. עיתונאי יכול לקיים את זכות הציבור לדעת, יכול שלא לקיים את זכות הציבור לדעת, ויכול גם להיות אדיש לזכותו של הציבור, כאשר כאמור האדישות חמורה בהרבה מקרים מהפרה של הזכות בריש גלי, כי האדישות מרדימה את מנגנוני האזעקה - אין כאב, והסרטן מגיע למוח. אבל בדיוק בשביל זה יש כאן עיתונות חופשית עם הרבה עיתונים, ואם אחד במזיד או בשוגג לא מקיים את זכות הציבור ודאי אחרים יקיימוה.
וכאן אנו מוצאים תופעת טבע יוצאת מגדר הרגיל: הפלא השמיני - טובי הסוציולוגים לא מצליחים למצוא לה הסבר, יש נושאים שבהם זכות הציבור לדעת לא מקוימת על-ידי כל העיתונים כולם (למעט צדיקים בסדום, אשר בדרך-כלל נחשבים חריגים על-ידי ה"זרם המרכזי" של העיתונות).
יוסף אונגרפלד, איש פשוט מחדרה, הפגין נגד משטרת חדרה וכתב על שלט שהשוטר שהתנכל לו מתרועע עם עבריינים ושבמשטרה יש תפוחים רקובים (משהו כזה). בית המשפט השלום, בית המשפט המחוזי, בית המשפט העליון א' ובית המשפט העליון ב' הרשיעו את אונגרפלד הרשעה פלילית על מילותיו אלה, על העלבת עובד ציבור, ואפילו לא בדקו את טענותיו של אונגרפלד שהכל אמת.
מילים אלה ואף חמורות מהן נאמרות/נכתבות "שמשות לבקרים" על-ידי כולנו, מהמסד עד הטפחות (למעט המתים והאילמים), במדיות המופצות בכל הארץ - רדיו, טלוויזיה, עיתונות כתובה, אינטרנט - ואין פוצה פה ומצפצף - אז:
- כיצד נושא אונגרפלד מושתק ולא הופך לדיון המרכזי של החברה בישראל?
- מי יוצר ואיך נוצר סנכרון ההשתקה של המקרה הזה?
- האם הסנכרון המסוכן והרה הגורל הזה מוגן על-ידי חוק ההגבלים העסקיים? האם הורדה מהמדפים של מצרך מבוקש מאוד, אולי באופן מתואם במישרין או בעקיפין בין היצרנים, לא הופכת את היצרנים לחשודים לכאורה על-פי חוק ההגבלים העסקיים?
- מה עושה מועצת העיתונות בנדון?
- כיצד לא מזדעקת המועצה להגנה על חופש הביטוי - בבחינת היום אונגרפלד, מחר כולנו? כנ"ל לגבי חברי-כנסת! כנ"ל לגבי שרים! כנ"ל לגבי רבנים, בייחוד הרבנים החברים במועצת העיתונות! כנ"ל לגבי עמותות מכל המינים והסוגים הנלחמות על זכויות אזרח וחופש הביטוי!
- כיצד העיתונות לא מזדעקת על ההשתקה העיתונאית והמוסדית, וכיצד היא לא חוקרת את שורשיה?
- האם החלטות בית המשפט העליון בישראל חסינות מביקורת? האם יש סיבה כלשהי לחשוש מלמתוח ביקורת על בית המשפט העליון והחלטותיו?
- האם יש חשש לניגוד עניינים בין מועצת העיתונות ובין בית המשפט העליון (נשיאת המועצה היא שופטת עליונה בדימוס) ואם כן, כיצד מטופל אותו חשש והאם חוסר המעש של המועצה בעניין זה מעיד כבר על ניגוד עניינים בפועל?
- איך מונעים הישנות מקרים מזעזעים כאלה, המורידים מאוד את החשק לחיות כאן?
- מי תוקע לי כף שלא יעמדו לי עוד כמה דקות שוטרים בדלת על מה שכתבתי כאן? ובית המשפט העליון יאשר והעיתונות תשתוק?
- איך מתקנים את מקרה אונגרפלד (דרייפוס), כי המקרה שלו הופך את חופש הביטוי למרמס ואת הדמוקרטיה שלנו לדיקטטורה טוטליטרית סותמת פיות, בתחפושת של דמוקרטיה חסרת תוכן אמיתי, באשר בית המשפט העליון שלה לא מגן בפועל על חוקתה, בנקודות הכי-הכי בולטות שלה. והעיתונות והמוסדות הממלכתיים והציבוריים - ממלאים פיהם מים.
