רקע עובדתי הנתבע, הורשע בביצוע עבירות מין בבתו בעת שהייתה קטינה ונדון ל-15 שנות מאסר. מאז מאסרו עשה האב כל שלאל ידו על-מנת לפגוע בשלוות חייה של בתו, גרושתו ושאר בני משפחתו, באמצעות הפצת נסיבות מאסרו לנמצאים בקרבתה. זאת עשה הנתבע באמצעות הגשת תביעות משפטיות, בטענות סרק שעניינן "הוצאת דיבתו" על-פי חוק איסור לשון הרע. במסגרת התביעות, מפרט האב את סעיפי האישום כנגדו, את מעשיו בבתו, מצרף לתביעותיו את כתב האישום, הכרעת הדין וגזר הדין, ומוסיף על כל אלה מסמכים נוספים.
בכדי לסבר את האוזן, בשנתיים האחרונות, הגיש הנתבע תביעות כנגד מאות אנשים. הן כנגד התובעת ובני משפחתה, והן תביעות נגד שכניה של המשפחה במקומות מגורים שונים (יצוין כי המשפחה עברה דירות על-מנת להתחמק מהדי תביעותיו של האב, אך תביעות חדשות הוגשו גם כנגד שכנים במקומות המגורים החלופיים), כנגד מורות ותלמידות במוסדות החינוך של התובעת ושל אחותה, כנגד עובדים במקומות העבודה של בעלה השני של אם התובעת, וכנגד אנשי מקצוע שהיו, או שהינם מעורבים בהליכים המשפטיים (עורכי דין, עובדים סוציאליים, נציגי הוועדה לגילוי עריות וכיו"ב).
התביעות המוגשות ע"י הנתבע דומות, ולפיהן, לטענת האב, הנתבעים מוציאים דיבתו רעה. רוב הנתבעים אינם מוכרים לבת הנפגעת, ואף להם אין מושג מי היא, מי הוא התובע אותם, או מי הם הנתבעים האחרים.
כמייצגת בתיק, הגיעו אליי עשרות פניות של הורי קטינות הלומדות במוסד החינוכי בו מתחנכת אחותה הקטינה של התובעת, אשר לידיהן הגיעו תביעות בגין הוצאת לשון הרע בגין מעשים שכלל לא היו מודעות אליהן, וזאת בפירוט היכול לערער אדם מן היישוב, כל שכן קטינות בחינוך החרדי. גם מנהלת המוסד ומורות שנתבעו אף הן, הביעו תדהמתן מן התביעות.
עד לקבלת התביעות לידיהם, כלל לא ידעו רוב הנתבעים (למעט אנשי מקצוע שהיו מעורבים בפרשה) כי התובעת הייתה קורבן גילוי עריות, והתביעות היו למעשה הכלי בו עשה הנתבע שימוש בכדי להפיץ את המידע אודות הפגיעה המינית שנפגעה התובעת .
עצם הגשת התביעות היא שהיוותה את הנזק הממשי לבת הנפגעת, לשאר בני המשפחה ולנתבעים האחרים, בהם קטינים שנחשפו לעובדות הקשות. כל התביעות, בלי יוצא מן הכלל, סולקו על הסף בהעדר עילה ובהיותן טרדניות.
עד היום, חרף העובדה שבכתבי התביעה של האב יש לכאורה הפרה של חיקוקים, ובעיקר אלה הנוגעים למניעת פרסום כל פרט אודות נפגע עבירת מין, לא הוגש כתב אישום כנגד האב.
המערכת כולה, כולל שירות בתי הסוהר, משטרת ישראל (אליה מוגשות אינספור תלונות בגין עבירותיו החוזרות של האב) והפרקליטות, לא הצליחה למנוע מן הנתבע לחזור ולפגוע בתובעת פעם אחר פעם.
התביעה לצו חוסם
על-רקע כל המתואר לעיל, מונתה כותבת רשימה זו על-ידי לשכת הסיוע המשפטי בירושלים להגיש תביעה על-מנת ליצור "מסננת" חוקית, אשר תגן על התובעת בכך שתיצור מחסום ראשוני לתביעות עתידיות, ככל שתוגשנה ע"י האב.
הבסיס המשפטי לתביעה
טענתנו בפני בית המשפט היתה, כי נתונה לו סמכות טבועה ליתן "צו חוסם" המונע הגשת תביעות, בהתקיים נסיבות מתאימות.
לא מצאנו מקרה דומה, בו נתבקש צו שמטרתו לחסום הגשת תביעות בישראל. הפסיקה המעטה שקיימת עסקה במצב בו מבקש בעל דין בישראל למנוע הגשת תביעה בחו"ל, או להפך:
ברע"א 714/96 פריסקל נ' בורנשטיין (להלן: "ענין פריסקל") התבקש בית המשפט ליתן כנגד אחיה של המבקשת, צו חוסם שיאסור עליו להגיש עתירות כנגדה באנגליה, מקום מגוריה. השופטת שטרסברג-כהן דחתה את הבקשה, תוך שקבעה את מקור הסמכות להוצאת צו שכזה ומספר כללי יסוד לבחינת עתירה שכזו:
בית משפט בישראל מוסמך לתת נגד כל מתדיין המצוי לפניו כדין צווים שונים ומגוונים, לרבות צו חוסם. מקור סמכות זאת בסעיף 75 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984, ובסמכותו הטבועה של בית המשפט המוסמך (עמוד 761לפסה"ד, סעיפים ה-ו).
כעיקרון-על קבעה כבוד השופטת שטרסברג-כהן כי: "השיקול המרכזי והחשוב ביותר הוא שיקול הצדק המוכרע על-פי נסיבותיו של כל מקרה לגופו".
הסמכות להוצאת צו חוסם מופעלת על-פי שיקול-דעתו של בית המשפט, שבמסגרתו עליו לקבוע את המדיניות הראויה בהוצאת צווים כאלה. נקודת המוצא להפעלת שיקול הדעת היא, כי יש להימנע ככל שניתן מלחסום בפני אדם גישה לבית משפט, וכי יש לנהוג במתן צו כזה משנה זהירות, לתתו במשורה ולייחדו למקרים קיצונים וחריגים בלבד. השיקול המרכזי והחשוב ביותר הוא שיקול הצדק המוכרע על-פי נסיבותיו של כל מקרה לגופו (עמודים 763ה-ו, 764ז).
השיקולים הללו אינם מהווים רשימה סגורה. יש לשקול, מחד-גיסא, את הפגיעה הצפויה בצד המבקש את הצו אם לא יינתן, ומאידך-גיסא, את הפגיעה הצפויה בצד האחר אם יינתן נגדו צו זה. יש לתת את הדעת לשאלה אם בפתיחת ההליך בפורום הזר יש משום מהלך דיוני המכוון לפגוע בצד המבקש את הצו או למנוע ממנו זכות המגיעה לו כדין; או אם הדבר נעשה לצורכי איום או סחיטה ואם הוא פוגע בעקרונות צדק מהותיים ודיוניים. יש לזכור שהוצאת צו כזה, הפוגע בזכות היסוד של אדם להביא את עניינו לפני בית המשפט, עלולה להיחשב כנוגדת את תקנת הציבור. (עמוד 764ד-ז).
גם ברע"א 778/03 אינטר-לאב בע"מ נגד Israel Bio Engineering Project (פ"ד נז (5) 769) התבקש צו חוסם כנגד חברה, מהגשת תביעותיה בפני ערכאות בארה"ב. השופט ריבלין חזר על האמור בעניין פריסקל, והוסיף את הדברים הבאים:
"אם כן, מתי יהיה מקום להוצאת צו חוסם? באנגליה מקובלת התפיסה שלפיה צו חוסם יינתן מקום שהוא נחוץ למניעת אי-צדק. משום כך רשימת המקרים שבהם יפעיל בית המשפט את שיקול-דעתו ויוציא צו חוסם אינה רשימה סגורה (A.V. Dicey, J.H.C. Morris The Conflict of Laws (3), at p. 416).
עם זאת ניתן לזהות שלוש קטגוריות כלליות ולא ממצות של מקרים שבהם נוהגים בתי-המשפט להיענות לבקשה למתן צו:
"(i) Where the pursuit of the proceeding abroad is vexatious or oppressive.
(ii) Where the bringing of the proceedings abroad would be unconscionable.
(iii) Where the bringing of the proceedings abroad would be in breach of an agreement" (Cheshire and North supra (2), at p. 362).
בארצות-הברית בתי-המשפט נמנעים בדרך-כלל ממתן צו חוסם, אלא אם המשך ההליכים בחוץ-לארץ יוליך ל-"...fraud, gross wrong, or oppression” (E.F. Scoles,P. Hay Conflict of Laws (4), at p. 356).
לדעתי, בהתחשב בעמדת המשפט המשווה, ותוך יישום מערכת השיקולים שפירטה השופטת שטרסברג-כהן, ראוי לקבוע כי ככלל, צו חוסם יינתן רק במקרים שהוכח בהם על-ידי מבקש הצו כי התביעה שהוגשה בפורום הזר הינה קנטרנית או שהוגשה בכוונה רעה. לא ניתן לקבוע מראש איזו תביעה תיחשב לקנטרנית ולכזו שהוגשה בכוונה רעה לצורך העניין, וההכרעה בשאלה זו תוכתב על-ידי שיקולי הצדק לפי נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה. אכן, גם באנגליה מיאנו בתי-המשפט בעקביות להעניק הגדרה מקיפה למונחים Vexatious or oppressive proceedings ו-unconscionable conduct
(שהוא מונח רחב יותר), ובכך נמנעו הם מלתחום את גדר סמכותם למתן הצו - הכול על-מנת לאפשר להם להעניק סעד במקרה שהצדק דורש זאת (Cheshire and North supra (2), at p. 368; Dicey and Morris supra (3), at p. 418).
על בית המשפט שהוגשה לפניו בקשה למתן צו חוסם, להכריע אפוא בשאלה אם סבור הוא כי בנסיבות המקרה שבפניו יש לראות בתביעה שהוגשה בחוץ-לארץ תביעה קנטרנית או כזו שהוגשה בכוונה רעה, שמן הצדק למנוע את המשך הדיון בה.
כאמור, גם בפרשה זו, דובר בבקשה ליתן צו שימנע הגשת תביעה בפורום זר, שמחוץ לגבולות המדינה, דבר שחייב התייחסות גם לעיקרון כיבוד הערכאות שאינו נוגע למקרה דנן.
בבשג"ץ 4748/06 תייחס כבוד הרשם מרזל לשאלת הסמכות להוציא צו חוסם על-רקע בעייתיות המערכתית של "תובעים סדרתיים", אשר תביעותיהם מסולקות, לרוב, בהעדר עילה. וכך נאמר שם:
"זאת ועוד: דרך התנהלותו של המבקש אינה ייחודית. בבית משפט זה, ויש יסוד להניח כי גם בבתי משפט אחרים, מוכרת תופעה זו של בעלי דין המנהלים עשרות ומאות הליכים שחלק גדול מהם - אם לא כולם - הליכי סרק המכבידים בסופו של יום על עשיית הצדק . . . ודוק: אין המדובר באותם המקרים בהם קיימת עילה ראויה לבעל דין . . . להבדיל, ענייננו הוא באותם המקרים בהם מוגשים באופן עקבי הליכים רבים, לעיתים באופן מכוון ולרוב שעה שההליכים בעניין נשוא המחלוקת נסתיימו זה מכבר. המדובר בהגשה סדרתית של הליכי סרק שאין בהם ולו צל של עילה או רסיס של טעם, עד שניתן לקבוע כי המדובר למעשה בניהול הליכים טורדני (vexatious litigation).
אכן, סדרי הדין הקיימים באים לא פעם ליתן מענה למצב בו בעל דין מנהל הליכים משפטיים באופן שניתן לקבוע כי יש בו משום ניהול הליכים טורדני. . . יחד עם זאת, יש להודות על האמת כי אמצעים אלו - שהשימוש בהם נעשה כעניין שבעיקרון במשורה ובזהירות, בשים לב למעמדם של זכות הגישה לערכאות והשוויון בין בעלי הדין - אינם יעילים תמיד. עניינו של המבקש שלעיל מדגים זאת. רוב מכריע של ההליכים המוגשים על ידו נדחה עד לעת הזו בהיותו חסר יסוד. . .
על-רקע זה, מן הראוי הוא להזכיר כי בשיטות משפט אחרות ננקט לעיתים כנגד בעלי דין המגישים הליכי סרק מרובים באופן עקבי, צעד חריג במהותו והוא ההכרה בסמכות בית משפט לקבוע כי בעל דין הינו בעל דין טרדן (vexatious litigant) ובהמשך לכך ליתן צו חוסם הקובע כי אותו בעל דין לא יוכל ליזום הליכים משפטיים נוספים בלא קבלת רשות לכך מבית המשפט...
כלום מוסמך בית משפט בישראל ליתן צו חוסם שימנע מבעל דין מסוים לפתוח בהליכים נוספים בלא רשות בית המשפט? אכן, אין דין חרות מפורש המעניק לבית המשפט סמכות ליתן צו חוסם שימנע הגשת הליכים טורדניים נוספים על-ידי בעל דין (השוו סעיף 60(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, להלן: חוק בתי המשפט). משהתעוררה בפסיקה השאלה אם יש במצב דברים זה בכל זאת סמכות ליתן צו חוסם כנגד בעל דין טרדן, ניתנה לכך על פניו תשובה שלילית ועל פיה אין לבית משפט בישראל סמכות מעין זו. . . (ראו
ע"א 183/75 דב אלון נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(2) 124, 125-126, להלן: פרשת אלון). . .
יש להעיר, על-רקע זה, כי יתכן וראוי הוא לשקול אם לא הגיעה העת כי יקבע גם בישראל הסדר שיאפשר בנסיבות המיוחדות המצדיקות זאת, הוצאת צו חוסם כנגד בעל דין טרדן ועל פיו הגשת הליכים נוספים תחייב רשות של בית המשפט, וזאת בדומה להסדרים המוכרים בדין ההשוואתי עליהם עמדנו . . . כמובן, שכל הסדר מעין זה - כי יעשה - יהיה חייב להיעשות בשים לב למעמד החשוב ואף החוקתי של זכות הגישה לערכאות ... כמו גם למעמדה החוקתי של זכות הערעור . . . עם זאת, יש לזכור, כי זכות הגישה לערכאות ככל זכות אחרת אינה זכות מוחלטת אלא יחסית וניתן לפגוע בה בתנאים שונים, ובהם הדרישה כי הפגיעה תהא לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש. "זכות הגישה לערכאות אינה זכות כה עילאית עד שתגבר על כל זכות אחרת בכל מקרה, בכל מצב ובכל עת. כנגדה עומדת, בין היתר, זכותו של נתבע שלא יוטרד לשווא וכי לא תפגענה זכויותיו שלו" (כב' השופט א' גרוניס בר
ע"א 740/06 - פרח מצפור בנין בע"מ ואח' נ' בנק
לאומי לישראל בע"מ (טרם פורסם). . . "
משפט משווה (על קצה המזלג)1
במדינות זרות קיימים הסדרים חקיקתיים, המעניקים סמכות מפורשת ליתן צו חוסם כנגד בעל דין טרדן. הסדרים שכאלה קיימים באנגליה, אוסטרליה, ניו-זילנד, קנדה ובחלק ממדינות ארה"ב. בכל המקרים נדרש קיומם של תנאים מקדימים, ובין היתר הגדרת בעל הדין כ"טרדן", כשהגדרת המונח נקבעה אף היא בחקיקה.
בישראל אין הסדר חקיקתי דומה, אך כאמור, קיימת הסמכות הטבועה עליה הצביעה השופטת שטרסברג כהן, מכח סעיף 75 לחוק בתי המשפט, הקובע:
"כל בית משפט הדן בעניין אזרחי מוסמך לתת פסק דין הצהרתי, צו עשה, צו לא-תעשה, צו ביצוע בעין וכל סעד אחר, ככל שיראה לנכון בנסיבות שלפניו".
זה איפה הבסיס הנטען לסמכותו של בית המשפט להעתר לתביעה דנן.
העתירה דנן
בהתבסס על מכלול הדברים האמורים לעיל סברנו כי במקרה דנן יש מקום ליתן צו כמבוקש:
ראשית - קשה לראות כיצד תיתכן פגיעה קשה יותר בנתבע כלשהו באמצעות הגשת תביעה, במיוחד על-רקע קביעה מפורשת במסגרת החלטה לסילוק על הסף לפיה התביעות נועדו לפגוע בנתבעת.
מהצד השני, קשה גם לראות את הפגיעה בתובע, אשר כל תביעותיו סולקו על הסף.
מאזן הנזקים במקרה דנן היה מובהק וחד-משמעי.
יתר על כן, בחרנו לעתור ל"צו חוסם יחסי" לפיו לא יאסר על הנתבע להגיש תביעות, אלא שהוא יידרש להעבירן תחילה במסננת של בית המשפט אשר יבחן אם אין דינן סילוק על הסף. בדרך זו לא נפגעת כלל ועיקר זכותו של הנתבע לפנות לערכאות, שהרי הוא רשאי להגיש תביעות ככל שימצא לנכון ובית המשפט אף יבחן אותן.
לאור זאת סברנו שאיזון האינטרסים נוטה באופן מובהק לטובתה של התובעת.
לדעתנו, מדובר בתובעים המטרידים את המערכת המשפטית עצמה. בהעדר יריבות אישית, ובהעדר נפגע אישי, חסרה, ככל הנראה, המוטיבציה להגשת תובענה למתן צו חוסם שיפסיק את "מחול השדים".
פסק הדין
כבוד השופטת מימון, בקבלה את התביעה, ציינה כי מבחינת המדיניות השיפוטית הראויה, אין לסגת מן ההכרה בסמכות מוקנית זו, הגם שתעשה במשורה ובמקרים מתאימים ונדירים. זאת, לצורך מיגור תופעת הטורדנות, כדבריה.
בהעדר חקיקה מתאימה, נשאר לבית המשפט שיקול הדעת, כיצד לאזן בין זכות-העל של פנייה לערכאות, לבין האפשרות לפגיעה בלתי מידתית וקשה בנתבע או "במושא" התביעה, כבמקרה דנן.
כבוד השופטת מימון קיבלה את עמדתנו וקבעה כי למעשה אין בצו שנתבקש משום "צו חוסם" מוחלט, שכן, על-פי הצו כפי שעתרנו לו, אין כל מגבלה על האב להגיש תביעותיו ככל שיחפוץ. הסעד נועד לצמצם את היכולת לנצל את ההליך המשפטי לצורך הטרדה או פגיעה בצדדים לו. בחינת התובענות על-ידי בית המשפט, טרם הפצתן לנתבעים, מהווה איזון ראוי בין "זכויות העל" ההדדיות שנבחנו.
כעת, משניתן הצו הייחודי, נותרה שאלת האכיפה, המהווה אתגר בפני עצמה. ביצועו של פסק הדין התקדימי מחייב שיתוף פעולה של הרשויות, ובעיקר של שירות בתי הסוהר, עליו מוטלת כעת האחריות שלא לאפשר משלוח כתבי טענות לנתבעים אלא לבית המשפט בלבד. סוגיה זו עומדת לפתחנו כעת, בבואנו לעשות שימוש בצו הייחודי שניתן לנו.
תמ"ש 25202-09-10 (ניתן ביום 20.3.11)
