ארועי המחאה השוטפים את ארצנו, מצביעים על שבר עמוק באמון בין המדינה לבין אזרחיה. אין צורך שבנימין נתניהו ילך הבייתה, למעשה גם שונאיו וגם אוהביו סבורים כי הוא הביצועיסט הטוב ביותר בשטח כרגע, ורק חשוב שיחליף דיסקט בהארד דיסק המיושן שלו. גם
ציפי לבני, עופר עיני וכל ראשי הסיעות בבית "הנבחרים", צריכים לעשות חשבון בנפשם ולחבור לנתניהו לצורך כינונה של ממשלת חירום חברתית לאומית
על הנבחרים לזכור כי הם מצויים במצב משפטי שבו הם נתפסים בעיני העם כמפרי חוזה. רק לפני שנתיים חזינו שוב בפארסה המגוחכת המכונה "בחירות לכנסת", שוב הבטיחו כל המפלגות רשימת הבטחות ושוב כמו תמיד הם לא מקיימים, ולכן יש לנו זכות לתבוע מהנבחר לקיים את החוזה.
יש הטוענים כי מצע הבחירות של מפלגה והעומד בראשה אינו באמת מחייב, וכי הבטחות בחירות נועדו מראש להיות מופרות ביום שאחרי.. אחרים גורסים כי אין לדבר על "חוזה" בין הנבחרים לבין הבוחרים במובן של דיני החוזים, משום שהמצע של מפלגה הוא בבחינת תוכנית פעולה שעשויה להתממש ועשויה גם שלא להתממש, והדבר תלוי בשורה של משתנים שאינם תמיד תלויים בנבחרים עצמם.
שיטת בחירות בדמוקרטיה מאפשרת לבוחרים שהתאכזבו מאי-מימוש הבטחות הנבחר שלא לשוב ולהצביע לו במערכת הבחירות שלאחר מכן. מאידך, לאור תחושת הציבור כי החוזה איתו הופר וקביעתו של נשיא בית המשפט העליון
אהרן ברק כי "הכול שפיט", עולה השאלה, האם לא הגיעה העת להגדיר מחדש את מערכת היחסים בין הנבחר לבוחר ולבחנם באספקלריה החוזית?
מערכת היחסים של הבוחרים עם הנבחרים הולכת ומאבדת מתומתה. מושגים כמו "גניבת שלטון" או "אין לו מנדט", "פתק לבן" או "הצבעת מחאה", מככבים בלקסיקון, ומעלים את הצורך לבחון מחדש את הגדרת מערכת היחסים. אפשר לראות את דרך הליך הבחירות הנהוג כ"חוזה" לארבע שנים בין האזרחים לבין המדינה. המדינה, המייצגת את האזרחים, מפרסמת "מכרז" לניהול המדינה, זוהי בעצם הזמנה להעלות הצעות. המציעים מתבקשים להגיש הצעותיהם לוועדת הבחירות המתפקדת כועדת מכרזים ובודקת האם הם עומדים בדרישות הסף. כל קבוצת מציעים מגישה לוועדה ולציבור את מצעה שהוא בגדר הצעה, הכוללת התחייבויות לעשות מעשים מסוימים בתחומים מוגדרים ומאידך, התחייבות לא לעשות מעשים אחרים.
אקט הקיבול נעשה כשהאזרחים בוחרים את המציע שהצעתו עונה על הגדרת המסוימות והיא נמדדת ככזו על-ידי המוצע בה. לשיטתנו, הפתק המסוים אותו משלשל הבוחר לתוך הקלפי, עונה אפילו על דרישת הכתב. הפרת ההתחייבות שהוצגה במצעו של "המציע הזוכה" נתפסת על ידנו כחוסר תום לב בניהול המשא-ומתן וכהפרת הסכם, במקרה כזה אנו נוטים למחות מול הזכיין: "אין לך מנדט", וקוראים לו ללכת לבחירות חדשות.
חובת הציות שלנו לחוקי המדינה מתקיימת מכוח הסכמתנו למסירת הניהול לזוכה ובכפוף לעמידתו בחוזה שנכרת בינינו בבחירות, ומשלא עמד בחוזה, הרי גם האזרחים לא מחויבים לקיים חלקם. הוגה הדעות הובס, מגדיר זאת כחוק הטבעי השלישי לפיו "הכורת אמנה חייב לקיימה" ומשנכרתה אמנה, הפרתה היא בגדר אי-צדק, ממש כמו בהפרת חוזה. הובס מדגיש שה"רוב" הוא המכונן מלכתחילה את הריבון וחובת הציות שלנו לריבון נובעת מבחירתנו בהצעתו המסוימת.
מהותו של הנציג הריבוני בשיטה הנוהגת בישראל נקבעת בהכרעת הרוב בהליך בחירות דמוקרטי: אם ריבון נבחר על-ידי הרוב משום שהבטיח X ובהיותו ריבון מתכחש למחויבות לאותו X, הוא גורם להתפוררות הקהילה. הובס השתמש במונח - IN FORO INTERNO כלומר בית דין של המצפון, וכשיש קונפליקט בין המצפון לחוק, ניתן להפר את החוק. מאידך, במקרה שלנו לא מדובר במצפונו של פרט יחיד אלא בפלח נכבד של האוכלוסיה הבוחרת ומכאן שבתחרות שבין כמה מציעים, לא דנים במצפון של היחיד אלא בשאלת הפרת החוזה שבין הקבוצה לנבחר. הפרה של ההבטחה לבוחר הינה בלתי נסבלת ומהווה פעולה שאיננה לגיטימית ממש כמו הפרת חוזה.