הצעת החוק לקיבוע מעמדה של ישראל כמדינת הלאום היהודי, נראית לכאורה כמשהו שלא היה צריך לבוא לעולם. הרי מגילת העצמאות פותחת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי" ומגיעה לשיאה במילים "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". הרי מעשי החקיקה הראשונים של המדינה היו ביטול הספר הלבן ומתן אפשרות לכל יהודי לעלות ארצה ולהתיישב בה. הרי יהדותה עוברת כחוט השני לאורכם ולרוחבם של החקיקה וחיי היום-יום. אז למה צריך לומר את המובן מאליו?
התשובה נמצאת בגוף השאלה: משום שזה לא מובן מאליו, ולא רק לעולם הסובב אותנו. תראו כמה מסתובבים בתוכנו שמתקשים עם החלק הראשון של ההגדרה "מדינה יהודית ודמוקרטית", שסבורים שמדובר בסתירה, שתומכים במדינת כל אזרחיה, שמנסים לטשטש את הזהות היהודית של המדינה.
40 חברי כנסת חתומים על ההצעה הזאת: מהליכוד, קדימה, האיחוד הלאומי, ישראל ביתנו, הבית היהודי. יזם אותה
אבי דיכטר, איש קדימה - לא מישהו מסיעות הימין, וזה בהחלט משמעותי. אבל מה שמעניין באמת לראות הוא מי לא היה מוכן להצטרף ליוזמה.
לא מפתיע שהח"כים הערבים אינם בין החותמים. הם הרי המובילים את הקו של מדינת כל אזרחיה, הם תומכים בדרישה לזכות השיבה, הם הקול של הפלשתינים בתוך הכנסת. לכן, הם לא מסוגלים לתמוך בהגדרת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ושלו בלבד. לא משנה כמה הניסוח יהיה מעורפל - ויצויין לזכותו של דיכטר שהניסוח שלו ממש לא מעורפל - הם לעולם לא ירימו את ידיהם בעד הצעה כזאת.
אבל יש גם שלוש סיעות יהודיות שאיש מחבריהן לא חתם על ההצעה: שס, יהדות התורה ומרצ. השתיים הראשונות לא יסכימו לשום דבר שאינו פחות משלטון ההלכה. זאת אומרת, הן יסכימו לקבל הטבות ומשרות וכספים ופטורים, אך תמיד יראו את המדינה כמשהו שבדיעבד, כמציאות שלילית שצריך להשלים איכשהו עם קיומו. לצפות מהם לתמוך ב"התקווה", זה ריאלי כמעט כמו לצפות מהח"כים הערבים לעשות זאת.
מרצ כבר מיהרה להצהיר על התנגדותה להצעה, בנימוק של פגיעה בזכויות האזרחים הערבים. בכך היא מוכיחה שוב את התייצבותה בקצה הפוסט-ציוני של המפה הציבורית והפוליטית. שהרי אם לא ניתן להצהיר שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי - באמת כבר לא נשאר כלום מהציונות.
ההצבעה הטרומית על הצעת החוק תהיה שעת מבחן, אשר תבהיר "הלנו אתה אם לצרינו". לגבי הח"כים הערבים התשובה ברורה. אבל מי מבין הח"כים היהודים שלא יתמוך בהצעה הכל-כך מוצדקת הזאת, יכריז בכך על ניתוקו המוסרי מן המדינה. האם לציבור שכזה מגיעות לאחר מכן הגנתה ותמיכתה של המדינה, בה הוא בעצם אינו מכיר?
מעין שקיעה לתוך אפתיה
