ובכן, חברים, אני מתחיל לשמוע קולות מן הרחוב המבטאים תחילתה הראשונית והזעירה של התפכחות. ערכנו הפגנה ואח"כ הפגנה גדולה ולאחריה הפגנה ענקית, וכנראה נעשה בשבת הפגנה נוספת, הפעם בבאר-שבע. וראה זה פלא: השמש ממשיכה לזרוח במזרח ולשקוע במערב. התשקורת ממשיכה במחול השדים חסר האחריות וחסר התכלית שלה, אירן ממשיכה להתחמש, במצרים נמשך הבלגן "המהפכני", בצפון שוב סוגרים את "פרי הגליל", המחאה עדיין באוהלים, השמאל ההזוי ברחובות ומטיף להרוס את העולם "הישן" עד היסוד ולהקים במקומו עולם "חדש" סוציאל-דמוקרטי רחמנא ליצלן, והממשלה? - הממשלה עדיין לא נפלה. והזמן? - הזמן ממשיך בזרימתו החד כיוונית והמונוטונית לעבר הנצח ואינו פועל לטובתו של אף אחד, כפי שידענו עוד לפני ההפגנה הראשונה. הזמן הוא משאב חיוני במאבק מסוג זה, אבל הוא עצלן או אידיוט; או שהוא איננו מסוגל לעשות שום דבר או שלהכעיס לא אצה לו הדרך לחולל נפלאות.
ומה אומרים קולות ההתפכחות? - הם מתחילים לקשור קצוות. בראש וראשונה את הקצוות של הזמן עם אלה של השינוי - השנוי הרצוי, הנכסף, עם המצב המצוי, המתסכל. כאן מתחילה להסתמן אכזבה. וכשזו תגדל, יגבר גם התסכול. אחריו יבוא כעס ואז... פרץ של רעמים וברקים מילוליים ואחרים והמחזה האור-קול של קיץ 2011 ייתם. תהיינה לו תוצאות, אבל אלה לא תהיינה דומות למטרות ולסיבות שבגינן פרצה המחאה. ספק אם יהיה כאן פתרון דיור "בר-השגה" לרוב הנזקקים וספק אם מישהו יאמר בפה מלא מתי יושג פתרון כזה. ספק אם יחול שינוי מהותי ביוקר המחייה, במחירי המוצרים הבסיסיים, המרכיבים את מדד המחירים, והפחות בסיסיים, שהם המשפיעים ביותר על חיינו. פרשת "פרי הגליל" תמשיך כנראה לאפיין את הפער שבין המדיניות המוצהרת של חתירה לפיזור האוכלוסין ופיתוח הפריפריה, לבין מימושה בשטח. וכל מה שניסינו כ"ילדים מפונקים" להתעלם ממנו - משבר כלכלי עולמי, משבר חברתי מקומי, משבר ביטחוני אזורי - כולם יתיצבו מולנו, ויאלצו אותנו להתיחס אליהם ברצינות , נרצה או לא נרצה.
זה התחיל. זה התחיל משום שיוזמי המהלך לא חשבו עד הסוף מה באמת הם רוצים, ולכן גם לא חשבו מה בדיוק (לא בערך, לא אולי ולא נראה) חשוב ודחוף יותר ומה חשוב ודחוף פחות. ומפני שלא ידעו לומר לעצמם ולציבור לאן הם חותרים, ביזבזו את האנרגיה העצומה שהשתחררה בראשית תהליך המחאה על יצירת רעש אמורפי, חסר כיוון, חסר שליטה והכוונה, ובלתי קונקרטי בעליל. ואז קמה וועדה, ואחר כך הסתפחו לגרעין הראשוני ערב רב של גרעיני מוחים מכל קצות הקשת החברתית (ומרוב קצות הקשת הפוליטית) וכל אחד מדבר בשפה שלו, חותר למטרה שלו, מאיים על הממשלה מסיבה אחרת ומצפה שבעיתו תוצב בראש סולם העדיפויות ותפתר כבר מחר בבוקר. ומעל לראשי כולם נוהם הטורנדו של התקשורת המופרעת של ישראל - מחוללת הטורנדו מזה, וממסמסת כוחו הפוטנציאלי להביא שינוי מזה. מה שכנראה לא הבינו "מנהיגי" המחאה המקורית, הוא שכושר החשיבה והעיכול של חברה מוגבל, ובחברה הנתונה באקסטזה הוא מוגבל עוד יותר. לכן, מנהיגות שרוצה להשיג הישגים קונקרטיים, צריכה להזהר בתיכנון, ארגון וניהול צעדיה. היא אינה חייבת להיות פופולרית, אבל היא חייבת לשמור על ראש פתוח ואמינות ציבורית, וצריכה לברוח כמו מאש מעצות אחיתופל ומנסיונות לרצות כל כולם כל הזמן ולהמציא את הגלגל מחדש.
אני סבור שבארגון מחאה זו היה טמון כשל פוטנציאלי בסיסי. כשל זה נבע מרצון לחבר בין מטרות שקהלי התומכים בהן אינם הומוגניים ולכן גם אינם מאוחדים באמת; הם יותר מאוחדים למדי באנטי, אבל לא מאוחדים בפרו. ומשום שהחשד לנסיונות הונאה קיים כל הזמן, גם בגלל הרכב ה"מנהיגות" והתבטאויות לא אחראיות של חלקה בראשית הדרך, כל עבודה בעיניים על הציבור, מייצרת סימני שאלה חריפיםיותר באשר למטרות האמיתיות. התמיכה הציבורית העיקרית ניתנה לדרישה הכללית מדי "רוצים צדק חברתי" ולדרישות המקוריות שסביבן עלתה המחאה על הבמה בתחילת הדרך: דיור בר-השגה והורדת יוקר המחיה; כל השאר היו טרמפים וספינים.
צדק חברתי לפריפריה, שונה מצדק חברתי למעמד הבינוני ובוודאי למעמד הבינוני-גבוה. דומה ש"מנהיגי" המחאה לא הבינו זאת בתחילה. מאידך, אילו הגבילו עצמם לצדק חברתי סלקטיבי (סקטוריאלי), לא היו זוכים לתמיכה רחבה כפי שזכו. בחירת אסטרגיה לניהול אפקטיבי של מאבק חברתי, לצד הובלת המאבק, הם שני הכישורים החיוניים למנהיגות המבקשת להביא שינוי בזמן רלוונטי. אחרי כיכר "תחריר" במצרים, והנסיונות הטוניסאי והתימני, אפילו אין צורך להתאמץ ולדמיין כיצד נראה מהלך שגוי שמתפתח לכדי כישלון; אפשר לצפות בסימולציה חיה של תהליכים כאלה בטלוויזיה מדי יום.
אז מה עכשיו?! - עכשיו צריך לתקן במהירות שגיאות ולמקד את המאבק בליבה כדי שלא יתמסמס.
מאחר ש"מנהיגות" המחאה השתמשה כבר בסיסמא "העם רוצה - צדק חברתי", היא עתה במילכוד. צדק חברתי רק למעמד הבינוני, איננו צדק חברתי שיווני והוגן לכל. צדק חברתי לכל, מטבע הדברים מורכב יותר לביצוע, יקר יותר ויבוא במידה רבה על חשבון מה שניתן יהיה לפעול לטובת המעמד הבינוני. צריך לשים דברים בפרופורציה: תקציב המדינה ל-2011 הוא - 348 ביל' שקל, שמתוכם 77 ביל' שקל מוקצים הקצאה קשיחה להחזר חובות. מתוך 271 ביל' שקליהנותרים, 106 ביל' שקל מופנים כבר עתה לשרותים חברתיים, 52 ביל' שקל לתקציב הביטחון, 36 ביל' שקל לריבית ועמלות (סה"כ עד כאן 194 ביל' שקל), לכל השאר נותרים 77 ביל' שקל . למעשה, כל העברה של 2 ביל' שקל בתקציב 2011 מסעיפים נוכחיים לגידול ההקצאות החברתיות הישירות או העקיפות, משנה את המקורות בליבת התקציב ב-1% -1.5% ביחס לקיים. בישראל חיים כיום כמיליון וחצי אזרחים (או כ-420 אלף משפחות) מתחת לקו העוני, שמציין הכנסה גבוהה מהקו המאופיין ע"י שכר המינימום במשק. אם נוסיף לכל משפחה מהמשפחות הנ"ל, באמצעות סיבסוד ישיר או עקיף, 1000 שקל לחודש (25% בקרוב משכר המינימום!), תדרש לכך הסטה תקציבית של 4.8 ביל' שקל לשנה. עדיין לא נגענו בחולים כרוניים, נכים, קשישים, ניצולי שואה וקבוצות חלשות אחרות. סיבסוד דיור, פיתוח תשתיות, תשלום קנסות ופיצויים על שינויי תקציב המלווים בשינויי מחויבויות ממשלתיות קודמות, והפסדי גבית מיסים נטו (הגדלה פחות הקטנה) - כל אלה דורשים סכומים בלתי אפשריים בעליל. משבר כלכלי, האטה במשק ו/או התפתחות של איום ביטחוני קונקרטי, מחריפים את התמונה הרבה יותר.
מיקוד המאבק דורש לוותר על פופוליזם ובניית אשליות, דורש להחליט מה המשמעות האופרטיבית של הסיסמא "צדק חברתי", כפי שהוסבר לעיל, דורש לשים בראש סולם המטרות והעדיפויות את הנושאים שבגללם "התכנסנו" (כנ"ל), ולהוסיף לדרישה הבסיסית בנושאים אלה יעדי מימוש קונקרטיים - למשל: כמה דירות (אחוז מכלל הדירות החסרות כיום) צריך להשלים בסבב הבניה המזורזת הראשון, מחירן, תנאי רכישתן כמה השכרה וכמה רכישה ופיזורן הגיאוגרפי המשוער, כמה בסבב השני וכו'. מה יש להבטיח בנוסף ובמקביל לדיור על-מנת שניתן יהיה לנצל את הזמינות לכשתיווצר - תעסוקה, תחבורה, חינוך תשתיות וכו'. באופן דומה גם ביחס ליוקר המחיה, בו ניתן לטפל בין היתר ע"י שינוי נטל המיסוי - ישיר ועקיף, ע"י תחרות, ע"י פיקוח על המחירים, ע"י תמרוץ/סיבסוד יצרנים, ע"י ניטרול תקופתי של התיקרויות חומרי גלם עד לייצוב המחיר המופחת בדרכים אחרות, ע"י פיקוח קפדני ועונשים מרתיעים למפקיעי מחירים ועוד ועוד. תמיד עדיף להגיע לשינוי הרצוי באמצעות כוחות השוק ובכלל זה הסדרים מוסכמים בין הממשלה לאירגונים הכלכליים, אבל תמיד שמור לממשלה תפקיד מרכזי כרגולטור אמין, תפקיד שאותו הזניחה שנים ארוכות. עתה עליה לחזור ולבצעו בראש וראשונה "כנאמנה של הציבור הרחב.
באלה יש להתמקד ומנושאים אחרים יש להתרחק בשלב זה. את שני הדברים - מיקוד מזה וסדר עדיפויות מזה - חייבים לשים על השולחן קבל עם ועדה. לא לנסות לבנות מחדש את המדינה "בהזדמנות זו שפושקין מת", אלא לטפל בעיקר ע"י סדרה מקיפה של תיקונים מוכווני יעדים ומהירים, אשר צרופם יוצר מהות חדשה. לא להחליף את הממשלה בתחומי אחריותה ולנסות לתכנן מחדש את כלל המדינה בשליפה מהמותן, בחסות ייעוץ "מקצועי" או אידיאולוגי כזה או אחר, שנסיונו המעשי בניהול מדינה שואף לעיתים קרובות לאפס. לא להכתיב לממשלה מהלכים, משום ש: א. אין למחאה מנדט לכך. ב. צריך לקדם תהליכים חשובים ולא לנהל "קרבות רחוב" בשאלה מי יכופף למי את היד, (בסיכמו של דבר תמיד תכופף הממשלה את היד לארגונים וולונטריים זמניים). ג. לעובדה שבין מנהיגי המחאה בת"א יש מי שדוגלים במדינת רווחה סוציאל דמוקרטית, ונתמכים בכך ע"י גורמים פוליטיים או אקדמיים כאלה ואחרים, אין שום משקל ציבורי. לשם קבלת הכרעות מסוג זה, יש ללכת בדרך הדמוקרטית המקובלת אל העם. זו הדרך הלגיטימית היחידה בישראל - הקמת מפלגה (או הצטרפות למפלגה קיימת), הצגת מצע המגדיר ומפרט את ההצעה, בקשת אמון העם לביצוע השינוי בבחירות רגילות - והעם יכריע.
לנוכח האפשרות שהמשך ההתנהלות הנוכחית יגרום למיצוי חלקי או מצומצם של המהלך, אפשר, כפי שהוזכר קודם, שהדבר יוביל לתסכול וכעס (וכאן די בכעסם של מעטים כדי לשבש את רצונם הטוב של הרבים). חייבים להשמר מכל משמר מפני הפיכת מחאה צודקת, תרבותית ודמוקרטית, הזוכה ככזו לתמיכה ציבורית רחבה, להתנהלות אנרכית ופראית (נוסח "המהפכה הצרפתית" העקובה מדם, כפי שניסו לרמוז ברוטשילד כמה שוטים או חמומי מוח), אנטי-דמוקרטית, שיהיה צורך לרסנה, אם תתפרץ, גם על-ידי שימוש בכוח.
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
