2011 תיזכר ודאי כאחת השנים הגרועות ביותר לפרשנים בישראל ובאזור בכלל. ככל הנראה זו תהיה שנה גרועה עבור כל מי שינסה לנבא את עתיד האזור גם בשלב זה. לפני שבעה חודשים מוחמד בועזיזי הצית את עצמו וזמן קצר בלבד לאחר מכן גם את המזרח התיכון כולו. הסיכוי שהזרם המהפכני מתוניסיה יגיע לחופי תל אביב נראה אז זניח, בערך כמו הסיכוי שמחאת האוהלים הנוכחית תיעלם מעצמה ללא שינוי משמעותי בסדר היום הפוליטי בישראל.
הציבור יצא לרחובות במספרים חסרי תקדים מתוך תחושה חזקה של זעם ותסכול כלפי ממשלות ישראל, אשר הפרו את האמנה החברתית בין האזרחים למדינה. בישראל הציבור כבר לא מסתפק רק בצמיחה כללית במשק ומתעקש על זכותו להיכלל בה. כנראה שיש משהו באוויר הלבנטיני בימים אלה שגורם לאנשים להבין שמגיע להם יותר מאשר סתם לשרוד את החודש. אנשים נזכרים שמגיע להם גם לקוות ולשגשג.
עם זאת, המחאה נמצאת בשלב מסוכן בו היא עלולה להחטיא את אחד מעיקריה. עלינו גם ללמוד מטעויותיהם של המפגינים בכיכר א-תחריר ולא רק לקבל השראה מהם. מובראק לא היה הבעיה במצרים. הוא היה רק תסמין של מחלה כרונית בחברה המצרית עוד מהימים שקדמו לנאסר. המועדון הסגור והמושחת של הכלכלה המצרית הביא אותה להשקעות אדירות בפרויקטים שלא קשורים לאינטרסים של רוב אזרחיה.
לבעיותיה של ישראל יש סיבות רבות והתסמינים כוללים את משבר יוקר המחייה, החינוך או שירותי הבריאות. כל התסמינים הללו הם גורמים בזכות עצמם, עם גורמים מורכבים נוספים המשפיעים עליהם. מעבר לבעיות כמו ריכוזיות, היעדר תחרותיות והפרטה לא-מבוקרת, יש בישראל מסורת של השקעות סתומות וכרוניות. החינוך החרדי והלא-יצרני הוא דוגמה אחת לכך. ההשקעה ביישובים זמניים בשטחים היא דוגמה שנייה. בכל שנה מושקעות תשומות אדירות בשליטה הצבאית והאזרחית בשטחים. אפילו בהסדר עם חילופי שטחים נרחבים, צפויים להימסר רוב השטחים בהם שולטת היום ישראל לשליטה פלשתינית.
עד שניפרד מהפלשתינים בהסכם, מחיר הנדל"ן הזמני בשטחים גובה מחיר ברור. כמו בכל תקציב, גם ההשקעה הזאת באה על-חשבון אחרות. השליטה הצבאית והאזרחית בשטחים עלתה למדינה הקטנה והמתפתחת שלנו מעל 50 מיליארד שקל, בעוד שהרופאים שלנו מקבלים את השכר הזעום ביותר ועובדים את השעות הרבות ביותר בהשוואה לשאר מדינות ה-
OECD. יש מחיר לכל החלטה וכל בחירה להשקיע במקום אחד היא גם בחירה בקיצוץ במקום אחר.
באופן פרדוקסלי, הפלשתינים טועים כשהם מאשימים את השלטון הצבאי בשטחים בכל צרותיהם, בעוד שהישראלים טועים כשהם מעדיפים להתעלם ממחיריו. הפלשתינים צריכים לעשות סדר בביתם ולהפנים את רוח האביב הערבי של דמוקרטיה, אחדות, שקיפות ואי-אלימות. אנחנו מצידנו צריכים להכיר בסיבות ליוקר המחייה ואת סדר העדיפויות הלקוי בישראל. צריך לחשוב על האינטרס שלנו בראש ובראשונה כאשר שוקלים אם להמשיך לשלם את מחיר השליטה הצבאית והאזרחית בשטחים. אינטרס לאומי עליון הוא שההוצאות שלנו על ביטחון לא יוסיפו עוד לגמד את התקציבים למטרות אזרחיות מובהקות.
יש משהו דפוק בסדר העדיפויות של המדינה שלנו. בדיוק כפי שהוא היה ונותר דפוק במצרים. ההבדל העיקרי הוא שישראל היא דמוקרטיה, בה יכול ההמון לצאת לרחובות בלי לחשוש מדיכוי אלים. הימים האלה מוכיחים את זה בצורה נפלאה. אנחנו יכולים להחליף את הממשלה באחת שתדאג לאינטרסים של רוב העם ולא תקדיש עצמה לתחומים מחוץ להסכמה הלאומית הרחבה. רובנו נעדיף לראות רכבת קלה שתחבר את ערי המרכז מאשר עוד קרוואן שנצטרך לפנות בסופו של דבר. עכשיו כשהפתענו את עצמנו ואת העולם כשיצאנו לרחובות, אנחנו צריכים חזון לטיפול בבעיות האמיתיות של הכלכלה, ולא להסתפק בקצבאות והטבות. זה הרי עיקר ההבדל בין צדק לצדקה.
הרבה יותר קשה להידרש לסיבות ולהכריע בעד הצדק - אבל זאת אחריות של כולנו. הזדמנויות כמו זו שעומדת לפתחנו הן נדירות ביותר. תשאלו את הצעירים המתוסכלים בקהיר. הם יספרו לכם עד כמה חמקמקה היא הרוח של האביב בחום הכבד, המתמיד והכמעט מת של המזרח התיכון; אבל אם בכל זאת נתפוס את הרוח הזאת במפרשים שלנו, היא עוד תישא אותנו למרחקים רבים.
