מתנגדי "חוק החרם" טוענים בין השאר שחוק כזה לא היה עובר באירופה הנאורה. לאחר שהכנסת אישרה את החוק טענה קתרין אשטון (נציגת האיחוד האירופי לענייני חוץ וביטחון) שהחוק עלול לפגוע בחופש הביטוי בישראל. ואולם באירופה חרם של מוצרים ישראלים מהווה עבירה פלילית. בצרפת, למשל, העונש המרבי על ניסיון לפגוע בפעילות כלכלית על בסיס פוליטי, אתני או דתי הוא קנס של 45 אלף אירו ומאסר של שלוש שנים (סעיפים 225-1 ו-225-2 של החוק הפלילי). בניגוד לחוק הישראלי, החוק הצרפתי הופך את החרם על מוצרים משיקולים פוליטיים לעבירה פלילית.
גם העתירה לבג"ץ שהגישו ח"כ
זהבה גלאון ותנועת 'עדאלה' נגד חוק האזרחות מושפעת מהנחת היסוד שהחוק הישראלי אינו עומד בסטנדרטים הדמוקרטיים הנהוגים באירופה. אך החוק האירופי דווקא קשוח מאוד בנוגע למתן אזרחות.
חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) התשס"ג-2003 שולל הענקה של אזרחות ישראלית או תושבות בישראל לבני זוג פלשתינים של אזרחים ישראלים.
החוק נחקק משיקולים ביטחוניים ולזמן מוגבל, לנוכח מעורבותם בפעילות טרור של פלשתינים תושבי השטחים שקיבלו היתרי ישיבה בישראל מכוח איחוד משפחות. אך מעבר לשיקול הביטחוני, החוק אמור גם למנוע שינוי דמוגרפי ולשמור על האופי היהודי של מדינת ישראל, על-ידי הגבלת הגירה של אוכלוסיה ערבית לתחומי המדינה.
נגד חוקתיותו של חוק זו הוגשו עתירות לבג"ץ על-ידי ח"כ זהבה גלאון, תנועת 'עדאלה' והאגודה לזכויות האזרח. ב-14 במאי 2006 קיבל בג"ץ את טענת העותרים כי חוק האזרחות והכניסה לישראל מנוגד לחוק-יסוד:
כבוד האדם וחירותו. עם זאת, העתירה נדחתה מכיוון שבג"ץ סבר שאין טעם להכריז על פסילתו של החוק כשהוא עומד לפוג ממילא בתוך כמה חודשים.
מכיוון שהחוק הוארך עד סוף יולי 2011, שוב הוגשה עתירה לבג"ץ כדי לבטל אותו. החלטת בג"ץ אמורה להתקבל בימים הקרובים.
אם בג"ץ יאפשר לפלשתינים לקבל אוטומטית אזרחות ישראלית כתוצאה מנישואין, הוא ייצור מציאות שהאירופים לא מוכנים לקבל. מדינות אירופה לא מאפשרות קבלת אזרחות אוטומטית כתוצאה מנישואין. אזרח זר שמתחתן עם אזרח אירופי צריך לחכות לפחות שלוש שנים עד שיהיה רשאי להגיש מועמדות לקבלת אזרחות (תקופת ההמתנה היא של שלוש שנים באירלנד, ארבע שנים בצרפת, חמש שנים בסלובקיה, ושמונה שנים בנורווגיה). על המועמד לשלוט בשפת המדינה שממנה הוא מבקש לקבל אזרחות על בורייה, להיות נקי מכל עבר פלילי, ולהוכיח מקורות הכנסה. אם המועמד עומד בכל התנאים האלו, הוא רשאי להגיש מועמדות לקבלת אזרחות, אך קבלת האזרחות אינה מובטחת לו בכלל. ואכן, בפועל, מדינות אירופה מקשות מאוד על מתן אזרחות אפילו לבני זוג נשואים של אזרחים אירופים.
מדוע האירופאים כל כך קשוחים בעניין הזה? בגלל התופעה הרווחת של נישואין פיקטיביים שמטרתם לברוח ממדינות מצוקה וליהנות מביטוח לאומי נדיב. כתוצאה מהתופעה הזאת, המוסלמים מהווים היום כ-8 אחוזים מכלל האוכלוסיה האירופית (לא כולל טורקיה). בצרפת מדובר ב-10 אחוזים. חלק ניכר מן האוכלוסיה המוסלמית באירופה לא נקלטת או לא רוצה להיקלט. מכאן תופעת כיסויי הראש המוסלמיים האסורים על-פי החוק במקומות הציבוריים בצרפת, ומכאן גם תופעות האבטלה והפשיעה בריכוזי האוכלוסיה המוסלמיים.
מהסיבות האלה האירופים קשוחים היום מאוד בעניין מתן האזרחות למהגרים. הם שמים את שימור הזהות הלאומית שלהם ואת הביטוח לאומי שלהם לפני החמלה והאחווה האנושית. כפי שאמר בזמנו ראש הממשלה הסוציאליסטי של צרפת, מישל רוקר: "צרפת אינה יכולה לקלוט את כל העוני שבעולם".
מדוע שמדינת ישראל תהיה ליברלית יותר מאירופה? הרי המשמעות של ביטול חוק האזרחות והכניסה לישראל היא מתן זכות שיבה באמצעות נישואין. זה מה שהפלשתינים רוצים, אך לא מובן מדוע חלק מן האוכלוסיה היהודית בישראל משתפת איתם פעולה בעניין הזה. איך אפשר מצד אחד לפעול למען הקמתה של מדינה פלשתינית כדי לשמר את הרוב היהודי של מדינת ישראל, ומצד שני לסכן את הרוב הזה באמצעות מימוש זכות השיבה דרך נישואין.
יהיה זה אירוני, שבזמן שיותר ויותר אירופים מתעוררים כדי לשמור על תרבותם ועל חירותם, אנו בישראל נוותר על קיומנו הלאומי לשם עקרונות משפטיים שכביכול מקובלים באירופה. אותם אירופים אמיצים ושפויים כמו מלאני פיליפס מצפים מישראל לתת דוגמה ולהוביל את המאבק. וכפי שאמר ראש ממשלת ספרד לשעבר, חוזה מאריה אזנר: "המאבק של ישראל הוא המאבק שלנו". לא כל אירופה נגדנו. אירופים רבים רוצים בניצחונה של ישראל ובשגשוגה לאו-דווקא למעננו אלא למענם. הבה נשמור על קיומנו, אם לא למענם לפחות למעננו.
