לאן צועדת המחאה החברתית?

המחאה החברתית מכוונת לטעמי לסבל שלנו כאזרחי מדינת ישראל. מהמקום שאכפת לנו מהמדינה ואזרחיה, מהמקום שמאסנו בחוסר האמינות, בחוסר השקיפות, בהעדר שתוף פעולה, במעמסה המוטלת על כתפינו - לא רק הכלכלית אלא גם הביורוקרטית. ביורוקרטיה במובנה החיובי עושה סדר, אלא שכאן החזירו את הביורוקרטיה למשמעותה השלילית - הסרבול, הקשיים אך בעיקר חוסר הרצון לעזור איש לרעהו. זאת חברה אמיתית שמתבטאת במחאה - חברה, לא איש איש לעצמו.

אז אל יפרשו כל הגאונים כאילו המחאה היא נגד ונגד ונגד...לא נגד ! זו מחאה, לדעתי, בעד האחדות, בעד החזרתה של חברה בריאה בה יש ערבות הדדית ולא ערבות בנקאית, בה חלוקת הנטל הינה פרוגרסיבית. חברה ! אם נשכיל להבין את המטרה הזו - נוכל להגיע להישגים ביחד. ״העם דורש צדק חברתי״ - זו הסיסמא שתזכר ותצרב בזכרון הקולקטיבי שלנו.

ומהו צדק חברתי? מי באמת יודע או מבין איך עושים צדק חברתי? הרי אין רשימת דרישות מסודרת, הגיונית, ומאין ימומנו כל הדרישות? מי ישא בנטל ארוך הטווח ? כ ו ל נ ו ! ! ! .
הכיס הוא כיס ציבורי, הכסף הוא רק אמצעי, הזעקה היא לשינוי סדרי העדיפויות.

מובילי המחאה ומארגניה משכילים וגם להם אני מקווה טיפת הבנה שהדרישות רבות ככל שתהיינה אינן ריאליות, ועל כן כל עוד נמשיך במאבק האנטי נגיע לחורף ואף נעבור אותו. במקום נגד נצעק בעד. בעד שינוי סדרי עדיפויות חברתיים, בעד שינוי חיובי יותר מזעקת הנגד. מי שצועק נגד - שיציע פתרונות, מי שצועק בעד - נרתם ורותם. זו תמצית ההבדל בין הנגד ובין הבעד. אז יצטרף הרוב שיושב בבית כי גם אנו יושבי הבתים, בעלי המשפחות מזדהים עם המחאה אבל לא יוצאים להפגין כי זו לא הדרך. המחאה לא תשיג דבר אם לא תמקד את מטרתה לשינוי סדרי העדיפויות החברתיים במדינתנו.

מי שראה את השינויים בעולם הערבי שהחלו בתוניסיה עברו דרך לוב, מצרים ונעצרו זמנית בסוריה, יכול להסכים שאין דין אזרחי מדינות אלה כדין אזרחי מדינת ישראל. כולנו נוטלים חלק בפרק חשוב בהיסטוריה שעוד תלמד ותיחקר.

בניסיון לחקות את המהפכות במדינות ערב אנו עלולים לאבד את המטרה. אם נותיר את המחאה בדרך הזו נמצא את מארגניה בוקר בהיר אחד ברשימות המפלגתיות הקיימות. רוצים שינוי? כולנו זועקים ״כן״. הדרך החוקית במדינה דמוקרטית היא בחירות. גם אני רוצה לא לשלם מיסים גבוהים, גם אני רוצה לרכוש דיור במחירים סבירים, גם אני... מעמדות היו בעבר, מעמדות יש ויהיו גם בעתיד. מה לעשות זו דרכו של עולם, נלמד מההיסטוריה. מאז ומעולם מעמד הביניים הוא המעמד הפועל, היצרני. מעמד הביניים עובד למען החברה - מפרנס את האריסטוקרטיה שמספקת מקומות עבודה ותומך במעמד הנמוך שידו אינו משגת. אז מעמד הביניים שהוא הרוב - נשחק, אמת. את השחיקה צריך לרפא.

אם מעמד הביניים ישבות למשך יממה אחת בלבד - הנזק הכלכלי למשק ולטייקונים יחייב פתרון. תארו לכם מה היה קורה לו כל המחאה הזו הייתה שביתה שנמשכה 4 שבועות. מי היה נותן לה להמשך? מי לא היה נלחץ?

הנסיונות להעביר את מרכז הכובד של המחאה מהמרכז לפריפריה הינם האמירה הנ״ל בעדינות. הלא גם חברי ועדת טרכטנברג אינם מבינים את דרישות המוחים, את דרישות כולנו. אנו לא מגישים רשימת דרישות אלא דרישה ברורה לשינוי סדרי עדיפויות חברתיים תוך שקיפות ושיתוף. הבה לא נתבדה - היום כל מי שצועק נשמע אבל בסופו של יום מישהו צריך גם לקבל החלטות בשביל כולם. הוא נושא באחריות, הוא זה שבחר בו רוב העם.

ואם יתקיימו מחר בחירות בישראל - מיהו המנהיג שיוביל שינוי חברתי ? בזמן שאנו מוחים, חלק מהפוליטיקאים שכולנו אוהבים לשנוא, אותם אלה שלעתים אנו הצבענו עבורם, מתכננים את יום הבחירות, ביום הדין מאחורי הפרגוד בקלפי כולנו נשכח. מי בגלל אמונה עיוורת ומי בגלל הבטחות שווא ובעיקר משום שאין חלופה אמיתית.

בואו נציע חלופה חברתית על-ידי נציגות כל המגזרים, לא חסרים היום תומכים, לא חסרים לנו מוחות - הטובים ביותר בכל התחומים. בואו נגדיר מראש מי יהיה שר הבריאות, מי יהיה שר הרווחה. נציג חלופה שקופה שאינה תלויה בסחטנות פוליטית אותה כולנו מתעבים. זהו הפתרון, זה הבעד!