ההיסטוריה היהודית לאורך הצביעות הבריטית

התעלמות מההיסטוריה למען פיוס ופוליטיקה היא נוסחה להרס ואובדן. כתוצאה ממלחמת העולם הראשונה וחלוקת האימפריה העות'מאנית המובסת, בריטניה קיבלה מנדט לנהל את ארץ ישראל, שנקראה אז פלשתין.

מה הייתה המטרה של המנדט הבריטי על פלשתין?

המבוא למסמך ליגת האומות שמייסד את המנדט הבריטי על שטחה של פלשתין מאשר את מטרותיו כדלקמן: מעצמות הברית העיקריות הסכימו, במטרה לתת תוקף להוראות של סעיף 22 של האמנה של חבר הלאומים, להפקיד בידי מנדטור שנבחר על-ידי מעצמות הברית לנהל את שטחי פלשתין, אשר בעבר היו שייכים לאימפריה הטורקית, בתוך גבולות שיוכלו להקבע על ידם.

ובעוד מעצמות הברית העיקריות הסכימו גם שהמנדטור צריך להיות אחראי לתת תוקף להצהרה, שהוכרזה לראשונה ב-2 בנובמבר 1917, על-ידי ממשלת הוד מלכותו מלך בריטניה (הצהרת בלפור), ואומצה על-ידי המעצמות האלה, לטובת הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתין, בתנאי ברור ששום דבר לא יעשה שעלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות בקהילות הלא יהודיות הקיימות בפלשתין, או בזכויותיהם ובמעמדם המדיני של היהודים מהם הם נהנו בכל מדינה אחרת. לעומת זאת, הכרה ניתנה לקשר ההיסטורי של העם היהודי לפלשתין והעילה להקמה מחדש של ביתם הלאומי בארץ זו.

סעיף 6 ממשיך ומוסיף: המנהל של פלשתין, תוך הקפדה כי הזכויות והמיקום של חלקים אחרים של האוכלוסיה הוא לא בעל דעה קדומה, יקל הגירה יהודית בתנאים מתאימים, בשיתוף פעולה עם הסוכנות היהודית הנזכרת בסעיף 4, ויעודד התיישבות צפופה של יהודים על השטח, כולל אדמות מדינה ואדמות בור שאינן נחוצות לצורכי ציבור.

לפי מסמך זה, ממשלת בריטניה הפכה לאחראית לשטח המכונה פלשתין לצורך הספציפי של קידום הגירה והתיישבות יהודית, והקמת "בית לאומי לעם היהודי". אף כי צויין כי "הזכויות האזרחיות והדתיות של הלא-יהודים הקיימים בפלשתין" לא ייפגעו על-ידי מטרת המנדט, הכוונה הייתה ברורה להתקדם עם התוכנית הציונית של הגירה והתיישבות יהודית.

לרוע המזל של כל הצדדים, אופטימיות מוקדמת שניתן לבצע זאת נהרסה על-ידי העוינות הערבית והאלימות של הערבים כנגד היהודים גברה כל עוד תקופת המנדט המשיכה. בסופו של דבר הבריטים הפרו את חובותיהם ואימצו גישת תמיכה מרובה במדיניות הערבית בשטחי המנדט.

הבריטים לא צייתו למנדט שלהם: הם לא הבטיחו את זכויותיהם ואת המיקום של היהודים. היו להם דעות קדומות, הם רדפו את יהודים, הגבילתו את פעילותיהם ועיצבנו אותם, והסיתו את הערבים נגד היהודים וכתוצאה מכך הערבים תקפו והרגו יהודים כל הזמן.

הבריטים לא איפשרו הגירה יהודית, אלא הוציאו את הספר הלבן הנתעב שהגביל את העליה של יהודים לארץ ישראל, ששם הם יכלו למצוא מקלט בטוח מרדיפות והאנטישמיות באירופה הנאצית, ובכך גרמה שהרבה יותר יהודים ימותו בשואה.

הספר הלבן של 1939, ידוע גם בשם הספר הלבן של מקדונלד, על שמו של מלקולם מקדונלד, שר המושבות הבריטי, אשר ניהל את זה, היה נייר מדיניות, שהונפק על-ידי הממשלה הבריטית, תחת הידוע לשמצה הפייסן נוויל צ'מברליין, שרעיונו היה חלוקת המנדט על פלסטינה, כפי שהומלץ בדוח של ועדת פיל של 1937, שנטש לטובת יצירת פלשתין עצמאית הנשלטת על-ידי יהודים וערבים ביחס למספרם באוכלוסיה של 1949. הגבלה של 75,000 עולים יהודים נקבעה לתקופה של חמש שנים, 1940-1944, בהיקף של מכסה שנתית קבועה של 10,000, ומכסה משלימה של 25,000, המתפרסת על פני אותה תקופה, כדי לכסות ענייני חירום של הפליטים. לאחר מועד זה, הגירה נוספת תהיה תלויה באישור של רוב ערבי. וגם הוטלו הגבלות גם על זכויות של יהודים לרכוש קרקעות מערבים.

הבריטים לא שיתפו פעולה עם הסוכנות היהודית ולא סייעו, אלא עיקבו, התנחלות יהודים בארץ ישראל והם החזיקו עין סגורה לטרור, ללא הפסק, שהערבים ניהלו כנגד היהודים עד שליהודים נמאס והם אילצו את הבריטים הרשעים וחסרי ההגינות לוותר על המנדט שלהם, בשנת 1948, ולאחר מכן היהודים הכריזו על עצמאותם. הבריטים הודיעו לאו"ם על כוונתם לסיים את המנדט לא יאוחר מ-1 באוגוסט 1948, עם זאת, בתחילת 1948 הודיעה בריטניה שכוונתה לסיים את המנדט שלה בפלשתין ב-14 במאי 1948.

בתגובה, נשיא ארה"ב הארי טרומן, בהצהרה שנתן ב-25 במרץ, הוא הציע נאמנות של האו"ם במקום החלוקה, ואמר ש- "למרבה הצער, התברר שתוכנית החלוקה לא יכול להתבצע בשלב זה בדרכי שלום ... ואלא אם כן פעולה חירום תינקט, לא תהיה רשות ציבורית בפלשתין בתאריך זה שתהיה מסוגלת לשמור על החוק והסדר. אלימות ושפיכות דמים ינחתו על ארץ הקודש. קרבות בקנה מידה גדול בין האנשים בארץ יהיו תוצאה בלתי נמנעת."

המנהיגות יהודית בראשות העתיד להיות ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, הכריזה על עצמאותה בשעות אחר-הצהריים של יום שישי, 14 מאי, 1948. מדינת ישראל הכריזה על עצמה כמדינה עצמאית, והוכרה במהירות על-ידי ברית המועצות, ארצות הברית, ומדינות רבות אחרות, אך לא על-ידי מדינות ערב שמסביבה.

במהלך הימים הקרובים, כ-700 לבנונים, 1876 סורים, 4000 עירקים, 2800 כוחות מצריים פלשו למדינה היהודית המתהווה. בסביבות 4,500 חיילים מעבר הירדן, בפיקודו של 38 קצינים בריטים, שכמה שבועות קודם לכן התפטרו מתפקידם בצבא הבריטי, בפיקודו של גנרל גלאב, פלשו לאזור הקורפוס ספאראטום שהקיף את ירושלים וסביבתה, כתגובה למבצע קילשון של ההגנה, וגם לאזורים המיועדים להיות המדינה הערבית לפי תוכנית החלוקה של האו"ם.

בתאריך הנסיגה הבריטית, הממשלה הזמנית היהודית הכריזה על הקמת מדינת ישראל. תוכנית החלוקה דרשה שהמדינות המוצעות יעניקו זכויות אזרח מלאות לכל בני האדם בשטחן, ללא קשר לגזע, דת או מין. ישראל קיימה אתי חובה, הערבים לא קיימו את חובתם ,ולמעשה הם דחו את החלוקה וקיומה של המדינה היהודית ועדיין דוחים את קיומה של המדינה היהודית.

למרות שהצהרת בלפור ניתנה על-ידי בריטניה, גניבת השטחים שהוקצו ליהודים, היה עוול בריטי לעם היהודי.רק בגלל שהם החזיקו במנדט על פלסטינה לא הייתה להם זכות לקחת 77% ממדינת ישראל ולתת אותה למשפחה ההאשמית הערבית שהם לא יותר מאשר מרצחים פלשתינים ויהודים.

אם ישראל הייתה מזכירה ומשננת לעולם את העובדות הללו בהיסטוריה, ואם הישראלים היו לומדים וזוכרים ממי הם צריכים להזהר, ישראל הייתה במצב הרבה יותר טוב מהמצב שבה היא הציבה את עצמה על-ידי בחירתה להיות בורה, חולת שכחה ונשייה.