פרשת עקב: להנחיל את מידת הענוה

הַגּוֹרֶם לַעֲשִׂיָּה
יֵשׁ וְהַמַּעֲשֶׂה שֶׁנַּעֲשָׂה מְתוּכְנָן
וְאָז הוּא עָרוּךְ מְסוּדָּר וּמְסֻגְנָן
וְיֵשׁ וְהַמַעֲשֶׂה הוּא אַגָּב וְעֶקֶב
כְּמוֹ לָצֶקֶת שֶׁמֶן לִכְלִי וּבוֹ נֶקֶב
אַךְ הָעוֹשֶׂה עֲשִׂיָּה תַּמָּה
הַגּוֹרֵם לַעֲשִׂיָּה עֲשִׂיָּה לִשְׁמָהּ
לַעֲשִׂיָּה בֶּאֱמוּנָה וְאַהֲבָה עִמָּהּ
עושה החשוב הטוב וְהָעִקָּר
במעשהו תּוֹעֶלֶת וְאֵינֶנּוּ עָקָר
נָעִיר וְהַנָּם נַשְׁכִּים
שֶׁלֹּא יַחְמוֹד עֹשֶׁר הָעוֹשְׁקִים
הָאוֹרְבִים וּבְעֶת כֹּשֶׁר מַכִּים
יַעֲשֶׂה מַעֲשָׂיו בְּיֹשֶׁר וְאַל יְחַת
יִמְצָא כִּי שֶּׁפַע רַב עָלֶיו נָחַת

הברית עם אלהים

המושג הברית עם אלהים מופיע בכל חמשה חֻמְשֵׁי תורה, כי ברית זו איננה הסכמה דו צדדית היא התחייבות חד-צדדית של עם ישראל כלפי אלהיו. דבר שמירת הברית חוזר ונשנה כדי שלא ישכח האדם את התחייבויותיו לשמור על הברית כאשר מגיע לעצמאות כלכלית ובעיקר לעושר, כי אז הוא שוכח את הברית, ושוכח את בעל הברית. וכשהאדם מפר את הברית הוא מכתחש לקב"ה. בל נחשוב ששמירת הברית כרוכה בקבלת שכר על-ידי מי ששומר עליה והולך לפיה. עצם קיומה הוא השכר שהאדם זכה בו מבעל הברית אלהי ישראל. הוא נשכר בקבלו את התורה ובעשותו הכל לקיים את תרי"ג מצוותיה.

המתעלם מהברית שלו עם אלהי ישראל וסבור כי יש לו אותה בטוחה ולכן יכול הוא להפר את הכתוב בה, עלול לאבדה. אם הוא שומר הברית כי אז: ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבתיך ואהבך וברכך והרבך וברך פרי בטנך ופרי אדמתך דגנך ותירושך ויצהרך שגר אלפיך ועשתרות צאנך על האדמה אשר נשבע לאבתיך לתת לךְ (ז/יב,יג). הברית היא בעיקר נתינת ארץ ישראל לעם ישראל, והזכות עליה והזכות לשבת בה ולהתנחל בה, כדי להפיק ממנה את אמצעי המחיה מן החי והצומח. הברית איננה מגנה על ישראל אם היא מפקיר את הארץ ובזה לתורה ולמצוותיה. יכול עם ישראל לאבד את הברית ולאבד גם את מה שנתנה לו הברית הזאת. כאמור הברית הקנתה לאדם מישראל ולעם ישראל את הזכות על הארץ הזאת, אך הוא עלול לאבדה על כל המשתמע מכך, כולל אבדנו שלו כעם.

עשיית מצווה לשמה

חכמינו ז"ל הקפידו על עשיית מצוה לשמה ולא כדי לקבל שכר על עשיית המצוה. לפי הכלל האומר: שכר מצוה, מצוה. עצם ההזדמנות שניתנת לך לעשות מצוה הרי ההזדמנות שניתנה לך לעשות המצוה - היא המצווה. לכן כפי שכבר נאמר בפרשת ו'אתחנן', שם רש"י טבע מטבע לשון האומרת: המתחיל במצוה עליו לגמור אותה, ואם לא יגמור אותה ויבא אחר ויגמור אותה היא תזקף לזכותו של מי שגמר לעשות המצוה. כפי שראינו בהעלאת עצמות יוסף, כאשר משה התחיל בה במצרים, אבל כיוון שלא נכנס לארץ ישראל, בני ישראל הביאו עצמות יוסף לקבורה בשכם והם זכו במצוה.

עשיית מצוה לשמה גם מחייבת עשייתה בסתר ולא בגלוי, כיון שעשייתה בגלוי, דבר שמבעא שבח ותודה לעושה המצוה, הרי אלה כמוהא כקבלת שכר בעד המצוה. מה עוד ואם תרומתו לעשיית המצוה איננה אלא טִפָּה בְּיַם עָשְׁרוֹ שבא לו בדרך מסתורית. אין הדבר הזה דומה למילוי חובת הממשלה כלפי אזרחיה בעשיית מעשים שיביאו רווחה על אזרחי המדינה, שזו חובת הממשלה והמעשה איננו בבחינת עשיית מצוה, אלא הוא בבחינת מילוי חובה. הפרשה עוסקת כל כֻּלָּה בקיום תרי"ג המצוות ומסווגת אותן למצוות שנעשות כבדרך אגב =עֶקֶב ומצוות חשובות שנעשות או לא נעשות בקפידה. כאן המקום להביא שוב את המעשיה היפה המבטאת את עשיית המצוה לשמה ולא על-מנת לקבל שכר. בעניין זה הבאתי ואני חוזר ומביא מעשיה שיש בה מוסר השכל.

מעשה במלך שרצה לראות צאן מרעיתו אם הם מקיימים את החוק והסדר בלב שלם, לכן התחפש המלך כאחד העם, ויצא בכוונה להיטיב עם צאן מרעיתו, עם מי עושה מצוה לשמה עד תומה. המלך הגיע בערב שבת לעיירה יהודית מחופש כעני חסר כל. פגש בראש הקהילה בדרכו לבית הכנסת לתפילת ערבית של שבת, אך כיון שהמלך נראה עני, ראש הקהילה האמיד התעלם ממנו. בתום התפילה ראש הקהילה התחמק והלך לביתו. בין המתפללים היה אדם אחד שבגדיו לא העידו עליו כבעל אמצעים, משראה את המלך המחופש הזמין אותו אל ביתו לעשות את השבת עם משפחתו.

המלך המחופש נענה להזמנה בחפץ לב ונכנס לבית המארח העני בברכו את בני הבית בברכת שבת שלום. התיישבו האורח ועשרת בני הבית סביב השולחן. אחרי הקידוש הגישה אשת המארח העני את הארוחה, אלא שהתפריט היה דל מאד שכלל: לחם, ירק גינה, ודג אחד, האמור להספיק לכל בני המשפחה ולאורח. המארח ברך המוציא לחם מן הרץ ושם בצלחת של האורח את החלק הארי של הדג ואילו הראש ושארית הדג חלק בין יתר בני המשפחה. המלך היה נבוך ובקש מהאורח שיפטור אותו מאכילת הדג ולהסתפק בלחם ובירק הגנה. אמר לו המארח: השם שלחך אלי לזכותני בעשיית מצוות הכנסת אורחים ואתה רוצה למנוע ממני לגמור אותה?, אנא אכול את הדג והשם יגמול לך מחסדיו והוסיף אל נא יצר לבך עליך, בני המשפחה ישמחו לזכות אף הם במצוה ויסתפקו בשארית הדג.

המלך אכל ושבע והדג בצלחתו לא פחת. אמר לו המארח לאורח הראית הגם הבאת ברכה לביתי וגם זכיתני לגמור מצווה. בצאת השבת אחרי ההבדלה, הלך האורח לדרכו כשהמארח מלוהו ומתנצל על כי לא היה יכול לכבדו בארוחה טובה יותר בגלל מצבו. לא עברו ימים והנה העני מקבל זימון להתיצב בפני המלך. תמה העני ואמר לעצמו: מה כבר עשיתי שאני מובל אל המלך. בהכנסו לפני המלך הרים ראשו והנה עיניו הרואת. מולו יושב האורח שהתארח אצלו בערב שבת ובשבת. שפשף עיניו שמא אינו רואה היטב, אלא שזו הייתה המציאות. רצה העני להתנצל בפני המלך על שלא עשה די, לכבודו בהתארחו אצלו, הסה אותו המלך ואמר לו: לו רבים נהגו כמוך, עושים מצוה בצורה מושלמת כהלכה מבלי לצפות לגמול עליה פרט לעשית המצווה לשמה, לא היה דל ואביון בממלכה. היטבת עשות בני, לכן אני שמך בארמון המלך כמארח וכל מחסורך עם בני משפחתך עלי.

אל ירום לבבך

יש ואנשים שמתעשרים לאו-דווקא מעמל כפיהם, למעט בודדים שמקבלם את עָשְׁרָם בזכות עמלם, אך אלה המגיעים לעשרם בזכות קשריהם המכונים בימינו הטייקונים, הם גם אלה שקובעים גורלות. היו דברים מעולם גם בתולדות עמנו היו עשירים ומתעשרים והלוא אומרים: עשיר כְּקֹרַח. לא מצאתי מה היה מקור עשרו של קרח. לענייננו מתעוררת השאלה בפרשה מה עושה העושר לאלה המתעשרים. עושר שבא בקלות הן על דרך הקשרים והן כשמזדמן להם מעשה או מעשים שהביאו להם את העושר. הדרך לעושר לא תמיד דרך כשרה לפי אמות מדה של חוק וסדר. עָשְׁרָם של אלה האחרונים ברשימה, מסמא עיניהם ומשבש ראיתם, ומאבן לבם ואוטם אזניהם משמוע זעקת הסבל של הזולת.

מצב זה זורע בקרב העם זרע של פורענות זרע רע. מתעשר מן הסוג הזה שוכח את אשר ה' צוה אותו לזכור: שוכח כי לא בכוחו התעשר אלא מדלותם של אחיו. המתעשרים אלה סבורים כי הם שהודפים את אויבי ישראל על כך נאמר: ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך( ח'/ י"ד) בעוד כל המהלך של הדחקת האויב והרחקת סכנתו מעלינו הם רצון הקב"ה והקרבת הלוחמים מקרב העם. הארץ הובטחה לעם ישראל כאשר מהלך הגשמת כיבוש הארץ החל במשה והוא אשר הביא את העם עד לשערי הארץ. הוא שהכינם להלחם עליה. גם בימינו אלה כמעט בלתי נתפש איך עמים עוינים רבים סובבים אותנו ונשבעו לסלקנו מארצנו, ואינם מצליחים לעשות זאת, הלא אנחנו בקרב האזור כטפה בים.

על כן אנו מוזהרים שלא ירום לבבנו ונאמר הכל בזכות כֹּחִי ועֹצֶם יָדִי (ט/טז) ושלא נחשוב גם כי העושר או הכוח לבדם, הם שמביאים תשועה לעם, בלי האמונה והדבקות במקור כוחו של עם ישראל בתורה ובמצוותיה אין ְעָצְמָתֶנוּ עצמה. צריך לנהוג בענוה כמשה שהיה עניו מאד מאד.

הגאווה מוקעת כאן: אל ירום לבבך נאמר: הֱיֵה שְׂפַל רוּחַ. הפוסקים התלבטו אם מעט גאוה מותרת, רש"י מסכים עם מעט גאוה כשמדובר במחנך-תלמיד חכם שצריך שתהיה לו השפעה על תלמידיו ושלא יזלזלו בו. ברם פוסקים אחרים אמרו: "לא מינא ולא מקצתא ", אף פירור של גאוה אסור שיהיה גם למחנך, כי הוא אמור להיות דוגמה לחניכיו לכן מידת הענוה היא מידה שעליו להנחילה להם, על כן נאמר: אל ירום.

אַל יָרוֹם לְבָבֶנוּ וְאֶת דַעְתֶּנוּ נָפִיס
וּנְנוֹפֵף בְּכֹחֶנוּ וְאֶת הָאֵל לְהַכְעִיס
גַּם אִם מַצְלִיחִים וְטוֹב לִבֶּנוּ בּיָּיִן
אַל נְמָהֵר לֹאמַר שֶׁאָנוּ וְאַפְסֶנוּ אַיִן
אָנוּ בְּכֹחַ אֱלֹהֶנוּ פֹּה עֲדַיִן
גַּם כְּשֶׁבָּיִת אַיִן וְאֵין לְסַיֵּים שָׁבוּעַ
צָרִיךְ לִזְכּוֹר כְּשֶׁהַבִּטָּחוֹן פֹּה רָעוּעַ
מַה יוֹעִיל הַבָּיִת וְזִיל צְרָכִים וּמָזוֹן
אִם לֹא נַצְלִיחַ לְהַגְשִׁים פֹּה חָזוֹן
לָשֶׁבֶת בְּאֵין מַחֲרִיד בְּבִטָּחוֹן
בְּרַם הָיוּ כְּבַר מֵרִי תְּלוּנָה וְתוֹאֲנָה
עַל הַיָּם בָּהַר, בַּמִּדְבַּר וְזֶה נִשְׁנָה
נַעֲשָׂה צֶדֶק לַגֶּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה
זֶה חִזָּיוֹן חוֹזֵר אֶצְלֶנוּ שָׁנָה שָׁנָה
וְהָרִיב מַגִּיעַ אַף בְּהַזְמָנָה