רוב הסטודנטים במכללה האקדמית להנדסה ירושלים מגיעים מירושלים רבתי, עיר "המצטיינת" ברמת העוני של תושביה ועובדה זו חייבה אותנו להשקיע מאמצים בגיוס מלגות. עם השנים, החלטנו להתנות את קבלת המלגות בפעילות קהילתית של הסטודנטים בהיקף של 4 שעות שבועיות.
ההפתעה הגדולה הייתה בכך שלמרות העובדה שאוכלוסיית הסטודנטים במכללה מאופיינת בחלק דומיננטי של בוגרי יחידות קרביות ויחידות עלית, הדרישה להתנדבות קהילתית נתקלה בקושי, אך התעקשנו ועמדנו על הביצוע ותוך זמן קצר ההתנדבות הפכה לנורמה הישגית, המחמאות המגיעות על מתנדבי המכללה, מרשימות מאד ולפני שנתיים העמקנו עוד בסיוע פר"ח.
העימות המוזר בהקשר להתנדבות הביא לכך שיחד עם ידידי, דב פרוהמן, נפגשנו פעמים אחדות עם סטודנטים לשיחות על המצב, והתחושה של שנינו היתה, שהקריירה האישית מאד מעסיקה אותם אך החברה בישראל אינה מעניינם. מאז, בכל אירוע וטקס במכללה, אמרתי וחזרתי: "חבר'ה קחו את המדינה בידיים, היא שלכם, נהלו אותה!".
איני מבקש לעצמי קרדיט, אך אני שמח על המתרחש. מוקדם להעריך כיצד זה יתפתח, יתמרח, ישקע או ימריא - קיים חשש שאם זה לא יתמקד בתחומים, נושאים והעדפות ברורים, זה יסכן הישגים אפשריים. את החגיגה הזו יש למקד למטרות ברורות.
אחרי שנים רבות של עשייה, עיקרה פיזית בירושלים, החלטתי להשקיע אנרגיה בחינוך, מתוך הבנה והכרה בחשיבות של תחום זה לעתיד המדינה. חיברתי את המחשבה עם צורך ייחודי לירושלים ויזמתי את הקמתה של המכללה האקדמית להנדסה ירושלים, מוסד שבשנת הלימודים הקרובה ילמדו בו כ-2,000 סטודנטים, ב-7 מחלקות להנדסה. המכללה מאופיינת במצוינות וחרף צעירותה, הגיעה לצמרת. בוגריה ידועים ברמתם הגבוהה ומתקבלים היטב בשוק העבודה ובמוסדות אקדמיים מובילים ( כ-% 86 מהבוגרים מועסקים כמהנדסים וכ-% 25 ממשיכים בלימודי תואר שני).
כשהייתי מנהל מינהל מקרקעי ישראל, התנהלו דיונים רבים על קרקע חקלאית בחדרו של יו"ר ועדת הכספים דאז,
גדליה גל (איש אדיר). באחד הדיונים פנה אלי מושבניק ואמר: "שמעתי עליך וכסלר שאתה עובד קשה." התערב בשיחה חברו ואמר: "לא נכון, וכסלר לא עובד קשה, וכסלר עובד הרבה. קשה עובד פועל שעובד עם טוריה..." פניתי לראשון ואמרתי:"שמעת, קשה עובד פועל שעובד עם טורייה ומדבר תאילנדית...".
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
