ההיסטוריה תמיד מנצחת

כאשר החלו המהומות בלוב, לאחר תוניס מצרים וכולי, טענתי בכמה מאמרים, שמול פני ההיסטוריה אין מנהיג שיכול לעמוד. אימפריות גדולות ועצומות, קרסו כבניין קלפים, רודנים מן האכזריים שידענו, סיימו את חייהם לא בגיל גבורות אלא תלויים או ירויים בכיכרות. מול ההמון המשתחרר מכבלי הפחד ומוכן להקריב את החיים, אין מנהיג שיכול לעמוד.

ההיסטוריונית הדגולה, ברברה טוכמן, בספרה שאין שני לא, "מצעד האיוולת", השכילה לתאר את האירועים המכוננים בהיסטוריה המוכיחים בעליל, עד כמה המנהיגים היו אוויליים, מטופשים וללא יכולת להתייחס אל עמיהם בכבוד הראוי. קברניטים או גנרלים אטומים הובילו המונים אל אסונות, מוות ללא שום צורך, מכאובים בלתי נסבלים, מתוך יהירות, שיגעון גדלות ומזימות מכוערות. כאמור, כולם נפלו ורק דפי ההיסטוריה מזכירים אותם בשורה או קצת יותר. יש שקנו את עולמם בין רגע ויש, רבים מידי, שאבדו את עולמם בפחות מרגע.

קדאפי יירשם בהיסטוריה כעוד אחד מאותם מנהיגים אוויליים. מדוע היה צורך בהרג כה רבים כאשר כול בר דעת הבין ששלטונו הגיע לקיצו. לו היה יורד מן הבמה הפוליטית מרצונו, ייתכן שהיה נשאר בחיים. כיום, הסיכוי להישאר בחיים קטן ביותר. ההמון רוצה נקמה וזו תביא לשפיכות דמים נוספת, בלתי נחוצה אך זו אחת ה"מתנות" שיש להושיט לעם כדי שיפנים את המציאות הכה גרוטסקית.

גם סוריה הולכת באותה הדרך. ימים או חודשים והמשטר בסוריה יקרוס. זו דרכה של ההיסטוריה. לא מן הנמנע שגם במקומות אחרים בעולם הערבי והמוסלמי נחזה באותם מחזות. גם תורה של אירן יגיע כי המשטר בה נאחז בציפורניו ועמידתו היא על כרעי תרנגולת. מפאת האירועים האחרים המציפים את הסדר היום העולמי, אירן נשכחה, אך מתחת לפני השטח הלבה בוערת ומפעפעת. הרס והרג יהיו מנת חלקם של האירנים, בדיוק כפי שראינו בלוב ובמקומות אחרים, אך ה"גאולה" בוא תבוא. את השיטפון הזה לא ניתן לעצור בכדורים וטנקים.
ועוד משהו שההיסטוריה מלמדת אותנו: למרות המהפכות והשינוי המשטר, אין כול ערובה שהאלטרנטיבה תהיה דמוקרטיה. תנאי בסיס להיווצרות דמוקרטיה היא תשתית תרבותית דמוקרטית. בהיעדר תשתית זו ובהתחשב שהאוכלוסיה במדינות ערב ובמדינות המוסלמיות רחוקה מאוד מתרבות דמוקרטית, הסבירות שהמשטרים החדשים יהיו טוטאליטריים באותה המידה כמו קודם, גבוהה למדי. אין זה אומר שהמשטרים החדשים יהיו זהים למה שהיה. יש גם פסאודו - דמוקרטיה כפי שאנו מכירים אותה בלבנון, ירדן וכולי. אין דמוקרטיה מושלמת אך באותה המידה אין חצי דמוקרטיה.

מצרים היא דוגמה למדינה שעברה מהפכה וכעת יש בה יותר אנרכיה, משטר צבאי שאיננו מתכוון במהרה לעזוב את עמדותיו ומדיניותו. עד שתצמח דמוקרטיה, אם בכלל, יעברו דורות רבים מאוד. גם בלוב מרגישים האזרחים ש"ימות המשיח" הגיעו אך הדרך לנורמליזציה של המדינה ארוכה ביותר. לוב היא מדינה שבטית מאוד, מפולגת ומפוצלת תרבותית ולא רק פוליטית. כדי לאחות את כול הפלגים ולשכנעם לקבל על עצמם שלטון מוסכם ונבחר, יש צורך בזמן ממשוך מאוד. עד אז, אי היציבות והחלל השלטוני שייווצר, גם אם תוקם ממשלה כזו או אחרת, הם אלה שישלטו. ישנם מספיק גורמים קיצוניים בעולם הערבי והמוסלמי אשר ינסו להעפיל גבוה יותר אל מסדרונות השלטון. לא מן הנמנע שדם רב עוד ישפך ברחובות עד שהמצב יתייצב.

המערב חוגג, ובצדק, את נפילתו של קדאפי. הבעיה שהמערב אינו מוכן לבאות וזו בעיה קשה ביותר. יש לחזור ולהזכיר לכולנו שבכול מקום שבו הייתה מהפכה בעולם הערבי והמוסלמי, אין סדר, אין דין ואין דיין, למרות הפסאדה שכביכול יש בעל בית. המערב חייב להבין שרק שינוי פוליטי לא יביא לקץ האירועים המהפכניים. ההמונים בעולם הערבי רוצים רווחה כלכלית, תנאי חיים בסיסיים כמו תעסוקה הוגנת, השכלה, שירותים חברתיים וכד'. לא ניתן יהיה להשביע את האזרחים שנלחמו ושלמו מחיר כה כבד בהבטחות שווא או הסתה כלפי ישראל בלבד. המנהיגים החדשים יצטרכו לתת מענה למצוקות האמיתיות, וכאן מקומו של המערב. האופטימיות בהקשר זה אינה גבוהה במיוחד.

הנפילה של לוב ומדינות אחרות אל תוך הידיים המוסלמיות הקיצוניות אינה משוללת יסוד. המערב, אם הוא חפץ שקט, חייב לפעול באותם הכיוונים שהצבענו עליהם לעיל ולא להסתפק רק בשינוי המשטרים.