יש טקסטים שכמעט נכתבים מעצמם. הדימויים, ההשוואות, המילים משלימות את עצמן לכדי משפטים ברורים ופסקאות חותכות. כאשר התיישבתי לכתוב על מחדל התחבורה בישראל, קיננה בי התחושה שהמחדל הזה הוא לא רק בבחינת סוגייה של נוחיות אלא סוגייה חברתית ראשונה במעלה.
המושג "ניידות חברתית" או "ניעות חברתית" מעולם לא היה כל-כך רב-משמעות כמו בעניין הזה. וכך, כמו בפתיחת הטקסט הזה, החלו להיכתב המשפטים מעצמם. הרי שתי המילים "תחבורה" ו"חברה" מכילות את השורש "ח.ב.ר" בבחינת התחברות או חיבור. בין אם בין מקומות ובין אם בין בני אדם. פיסות המשמעויות המילוליות הללו הרכיבו את התודעה שהיכולת לנוע ממקום למקום - חופש אנושי בסיסי למדי - היא לא זכות אלא חובה שמאפשרת לבני אדם, בוודאי בשנת 2010, להניע את חייהם ממקום למקום ולנייד את מעמדם החברתי.
כאשר חיפשתי עוד ועוד, נראה שאין מדובר ביד המקרה, יש מקומות בישראל של שנת 2010 שאינם נגישים לחלקים נרחבים באוכלוסיה. לא מדובר בבסיסים צבאיים סודיים או במכוני מחקר עלומים אלא באזורי תעשיה, מדע ושפע, שהכניסה אליהם נמנעת מסיבות טריוויאליות למדי. אין אליהם גישה תחבורתית זולה והגיונית. נסו למשל להגיע מדרומה של העיר תל אביב אל אזור רמת החייל באמצעות תחבורה ציבורית, ותוכלו לחוות מיידית את חוסר הנגישות ואת הפערים החברתיים החותכים. והכל באותה העיר ממש.
אם נניח בצד סוגיות הרות-גורל כמו איכות סביבה, חיסכון כלכלי ואפילו נוחות אזרחית בסיסית, נגיע למסקנה שמחדל התחבורה בישראל הוא מחדל חברתי ראשון במעלה. הקשר בין תחבורה, בטח תחבורה ציבורית, לבין החברה הישראלית, הוא קשר שחייב להיות ברור למי שרוצה להבין את פערי החברה בישראל. לעתים מדובר בפערים שניתן למדוד בקילומטרים ספורים. אך למעשה הם מגדירים פערים של שנות אור.
חישבו על מדינה בה ניתן להגיע תוך חצי שעה מבירת הנגב אל לב האוניברסיטה בתל אביב או בר-אילן. נסו לחשוב כיצד במדינה כזו נפתחות אפשריות נוספות, מגוונות ורחבות יותר לבני הנוער של ערי הנגב על-מנת לבחור את השכלתם או תחום עיסוקם. וזאת מבלי לגעת בהעשרה תרבותית וחברתית. נדמה כי אם יאיצו את הרכבת והכבישים העייפים של ישראל, אז החברה הישראלית תתחיל לנוע גם היא.
ואם חשבתם שהמחדל עוסק רק ברכבות ובאוטובוסים, חישבו שוב. המצב התקוע בו נמצאת התחבורה הציבורית משפיע על כלל האוכלוסיה. הפקקים בבוקרו של כל יום הם בדיוק ההוכחה לכך שכולם משלמים את המחיר החברתי בצורה כזו או אחרת. תוסיפו לכך אטימות ציבורית והטלת מיסים חריגים על בעלי רכב בישראל, מחירי דלק גבוהים, עלויות חניה ותחזוקה - והגעתם לאותה נקודה בדיוק. "הפקק התחבורתי" הוא "פקק חברתי".
הסיפורים הקלאסיים על עורך הדין מניו-יורק שנוסע ברכבת התחתית עם מזוודה וחליפה, או האנגלים המעונבים שנהנים מרכבות בתדירות שכאן אפשר רק לחלום עליה, הם סוג של משאלות-לב שכמעט כל ישראלי שתקוע בפקק מבקש.
נראה שהמסקנה המתבקשת, זו שברור לכל מי שמביט נכוחה במצבה החברתי של ישראל, היא כי יציאה מה"פקק" התחבורתי של ישראל, חיבור אינטנסיבי וריאלי של הפריפריה (גם זו השוכנת בגוש דן ובתוך תל אביב) אל מרכזי התעסוקה, הידע וההון של ישראל - אלו הם תחילתה של יציאת המדינה מה"פקק" החברתי שלה.
