פרשת השבוע - כי תצא

מִלְחָמָה וְשָׁלוֹם
כִּי תֵּצֵא לַמִּלְחֶמֶת-יֵש-בְּרֵירָה
שִׂים יָעָדְךָ לְהַשִּׂיג מִכַּךְ שָׁלוֹם
שִׂים טִהוּר הָאָרֶץ מְרֶשַׁע מַטָּרָה
וּבִמְּבַקֵּשׁ נַפְשֶׁנוּ מָהֵר בּוֹ הֲלוֹם

מִלְחֶמֶת הַקִּיּוּם בְּאַרְצֶנוּ מִצְוָה
אַךְ מִלְחָמָה לִשְׁמָהּ ה' לֹא צִוָּה
כִּי תֵּצֵא לַמִּלְחָמָה אַל תַּחֲשׁוֹשׁ
הַכֵּה בָּאוֹיֶב אַךְ ּשְׁמֹר צֶלֶם אֱנוֹשׁ
אֶלֶּה הֶם עִקָּרֵי הַתּוֹרָה ה' צִוָּה
לָדַעַת לְהִלָּחֵם וְלַעֲשׂוֹת מֶחְוָה
הֱיֶה תָּקִיף בַּמִּלְחָמָה אַךְ אָדָם
גַּם כְּשֶׁמַצְפּוּן גּוֹיִים כְּלַפֵּינוּ נָדַם



מחה את זכר עמלק

זו המלחמה הנדירה ביותר בתורה שישראל נצטוה לעשותה, מלחמת נקמה שלא כמו במלחמת מצוה . זה גם איננו מתישב עם דברי משה לעם האומר: כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה שלום. זה נחשב כתנאי שקודם למלחמת רשות. צריך להושיט יד לשלום לפני שנלחמים, רק אם היד המושטת נדחית יש רשות להלחם, בעיר או בממלכה הסוררת. אולם לגבי עמלק ומדין הכלל היה שונה. שני עמים אלה בקשו "לחסל" את עם ישראל, ועמלק מבין השנים היה בשנאתו לישראל קיצוני שבעתיים. המלחמה בעמלק שאלהים צוה על ישראל לעשות, איננה על תנאי , אלא חובה בסוף הפרשה כך נאמר: והיה בהניח ה' אלהיך לך מכל איביך מסביב בארץ אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה לרשתה, תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח.(כ"ה/י"ט) מכאן שעמלק לא היה אויב אלא מעבר לסוג זה של צורר. המלחמה בעמלק נחשבת לצו - יותר ממצות עשה שחייבים לקימן, לאחר שאויבינו מסביב יתיאשו מלחסל אותנו . יהיה עוד עם אחד שהוא לעולם לא ישלים עם קיומנו בארץ ולכן נצטוינו למחות את זכרו כי אם אנחנו לא נמחה זכרו הוא יעשה הכל לעשות לנו זאת, כי הוא צמא דם וזה מזכיר לנו את הערב רב מערב שיושב לו כיום בארץ פלשתים-קרי רצועת עזה. מלחמות חרמה בימינו נעלמו ושוב אין אֻמָּה אשר תדגול בחיסול מדינה אחרת, אלא שלמרבה הפלא יש איש אחד "גוץ" "פרסי" במוצאו, ששם לו למטרה כעמלק לחסל את ישראל. כמובן שאין מדובר בעמו של אותו "גוץ" אלא בו אישית, הוא תופעה מוזרה שיש לה אח ורע בצורת "חמס". אף על-פי שהעמים השכנים לנו רוצים בתוך תוכם שישראל תעלם ממפת הים התיכון, הם השלימו עם קיומה כמדינה ריבונית, וחלקם חתמו על חוזי שלום ואחרים חיים אתה בשלום ללא חוזה, חוץ מעמלק דהיום "חמס" המסרב כעמלק להכיר בקיום עם ישראל כמדינה ריבונית.

כללי המלחמה וההתנהגות

כי תצא למלחה על אֹיְבֶךָ וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם כי ה' אלהיך עמך המעלך ממארץ מצרים.(שפטים כ/א) בפרשת שֹׁפְטִים משה דבר על מלחמה ועל מוראותיה ודבר על לב העם לבל יפחדו גם אם יהיה כוחו של האויב גדול משל עמנו או עדיף במספר ובעצמה מכוחנו. כי במלחמת קיום שהיא מלחמת מצוה ה' אלהינו אתנו וכי הוא העלינו ממצרים כדי להנחיל לנו את הארץ הזאת. לכן אלהים הולך עם העם להלחם לו עם אויביו. כאן מצאנו גם התיחסות לאמיצים ולפוחדים, הוא מצוה על שחרור אלה שאינם יכולים לעמוד בקרב כדי שפחדם לא ישפיע על הלוחמים האחרים, שנאמר: מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישב לביתו ולא ימס את לבב אחיו כלבבו.(שפטים כ/ח). כל כללי המלחמה והעידוד להלחם למען הארץ כבר קראנו בפרשת שׁפֹטְיִם ודוקא פרשת השבוע קבלה את הכותרת כי תצא למלחמה על אויביך....(כ"א/י) פרשת השבוע כי תצא למלחמה מהווה השלב הבא אחרי כי תצא למלחמה בפרשה קודמת שׁפֹטְיִם. הפרשה עכשיו עוסקת לא במלחמה ובקרבות ובצבא, אלא בהתנהגות הלוחם במהלכה ובסופה כאשר הוא נמנה על העם שמנצח במלחמה ושובה שבויים. הפרשה באה להזהירו את העם לבל יתנהג ככל העמים עם השבויים שהוא שובה , ביחוד כשמדובר באשה כשבויה. התורה מזהירה את הלוחם פן יתנהג התנהגות בזויה ושלוחת רסן כשהוא שיכור ניצחון מזהירה התורה לבל לפגוע בכבוד האשה אפילו היא כנענית. התורה מכירה את חולשת הגבר כלפי נשים והתורה חסה על האישה, כשהגבר מבקש לקחת אשה לעצמו כשבויה, ביחוד כשהיא יפת ַתֹּאַר וחושק בה. התורה אוסרת עליו לגעת באישה מגע מיני, אלא אם תחילה הוא לוקח אותה לו לאישה, אומנם לא נאמר לקדש אותה לו לאשה כדת משה וישראל, אך ברור כי מדובר בשינוי מעמדה מאשה סתם אשת איש וכך הוא מצוה: וַהֲבֵאתָהּ אל תוך ביתך וגלחה את רֹאשָׁהּ ועשתה צִפָּרְנֶיהָ והסירה שמלת שִׁבְיָהּ מעליה וישבה בביתך וּבָכְתָה את אביה ואת אמה יֶרַח יָמִים ואחר כך תבוא אליה וּבְעַלְתָּהּ והייתה לך לאשה.(כא יב,יג) הגבר מוזהר במיוחד שלא יהפוך את האשה ששבה כסחורה העוברת לסוחר ולהתעמר בה.

סדרת חנוך

הפרשה מצאה צורך להעביר את הילדים הסוררים סדרת חינוך, אם הם יפרקו עול יגזר דינם. בענישה חמורה ברגימה באבנים עד מות. זה עונש אליבא דרש"י חמור ביותר, לכן הוא מרחיב את פרשנותו על פסוק זה מעבר למנהגו לקצר. והוא אומר: כאשר אפסה תקוה להחזירו למוטב והיה לבן סורר ומורה. סורר כי סר מן הדרך ומורה כי הוא ממרה דברי אביו ואמו, תחילה מתרין בו בפני שני עדים, ואם התראה זו אינה מועילה מביאים בפני שלושה דינים ומלקין אותו. ומוסיף רש"י להבהיר . בו סורר ומורה אינו חיב עד שיגנוב, ויאכל בצורה מפרזת בשר וישתה חצי לֹג יין. על כן נאמר על שכמותו זולל וְסֹבֵא במשלי נאמר : אל תהי בְּסֹבְאֵי יין בזוללי בשר למו. ובן סורר ומורה כדי למנוע סופו . כאן התורה הגיעה לסוף דעתו , סופו לְכַלֵה ממון אביו ומבקש לספק תאותו ואינו מוצא . ועומד בפרשת דרכים ומלסטם, כלומר רוצח ושודד את הבריות. אמרה תורה: ימות זכאי כלומר לפני שירצח ואל ימות חיב כלומר לאחר שירצח. הובאו כאן דברי רש"י ללמדך כי דעתו ודעת חז"ל לא נוחה מדין שנגזר על הבן הסורר והמורה, מות בסקילה. עונש זה לפי לשון התורה נועד להרתיע אחרים מִלֶּכֶת בדרך הפשיעה, כי סופה שתביא לאבדון כפי שבא האבדון על הבן הסורר ומורה. כלומר חינוך שיעשה לילדים בהיותם תחת חסות הוריהם ימנע פשיעה ויציאה לדרך רעה. די אם נעיין ונלמד עד כמה חמור להתיר רסן לילדים ולאמר כי חינוך זה של התעלמות עדיף על התערבות.
חוקים שנראים מוזרים

נאמר: לא תזרע כרמך כלאים (כב/ט) לכלל זה יש גם הסבר בהמשכו של הפסוק. למה מצאה התורה לצוות כך: פן תִּקְדַּש הַמְלֶאָה הַזֶּרַע אשר תזרע ותבואת הכרם.(כב/ח) כי סוגי זרעים חטה ושעורה וחרצן (גרעין של ענב) , אינם יכולים להיות יחדיו בשדה זה בצד זה הדבר דומה למי שמחזיק שלושה דברים ביד ומפיל אותם מידו על האדמה, אלה הם כלאי הכרם וכלאי זרעים (חטה ושעורה) כאחד . כי אחד גובר על זולתו ומשחית את שניהם. כן מצאנו עוד כלל ביחס לשימוש בכח מובא הדבר מהשימוש בחיות הבית נאמר: לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו (כב/י) נראה כי אין צורך להסביר שמדובר כאן בכוחות לא שווים ובכך אחד מושך בעול והאחר אינו מתאמץ כלל. זה גם נכון בכל תחומי החיים כשפרזיט אחד נהנה ומתקיים על חשבון זולתו. בעוד כאן מצאנו הסברים לכלל בו דברנו, קשה לאמר שיש הסבר לכלל: לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו.(כב/יא) . בעניין זה או דבר דומה לזה הוא איסור אכילת חזיר או האזהרה : לא תבשל גדי בחלב אמו. בעניין כבר ראינו שרש"י אומר: הגויים מקניטים את ישראל ושואלים מה החוקים האלה לכם, ואנחנו אומרים זאת חוקה זה ראה וקדש. ניתן גם לתת הסבר לכלל של צמר ופשתים , ביריבות העתיקה בין הרועה והאיכר. האיכר זורע שָׂדֶהוּ והרועה מכניס צאנו ורועה ומשחית את היבול. מכאן צמחה היריבות בין הרועה לבין האיכר.שניהם טווים חוטים מתוצרתם הרועה חוטי צמר והאיכר חוטי פשתן. לכן כשם שכבש ושדה זרוע, אינם יכולים לדור בכפיפה אחת, לכן לא נלבש צמר ופשתים יחדיו.

כי תַּשֶּה בְּרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה
אַל תְּמָהֵר לַעֲשׂוֹת מִזֶה מְהוּמָה
הַשֵׂב עֲבוּטוֹ לוֹ מַתַּת וּתְרוּמָה
לְמַעַן יִיטב לוֹ וְתֵהִי לוֹ תְּקוּמָה

לֹא תַּעֲשֶׂה מִשּׂכִיְרָך עָנִי וְאֶבְיוֹן
תֵּן לוֹ דֵּי צָרְכּוֹ לְמַעַן בֶּטַח יִשְׁכּוֹן
בְּבִטְחוֹנוֹ תָּחוּשׁ כֹּחַ אוֹן וּבִטָּחוֹן
וְאִם תָּעַשְׁקֶנּוּ יוּמַט עָלֶיךָ אָסוֹן

וְשׁוּב לֹא יוֹמְתּוּ אָבוֹת עַל בָּנִים
אָבוֹת יִשְׂאוֹ חֶטְאָם כֹּל הַשָּׁנִים
וּמְבַיֵּשׁ חָבֶרוֹ יִלְקֶה בְּבֹשֶׁת פָּנִים
זֶה וְזֶה לֹא יוֹסִיפוּ הֱיוֹת חֲסִינִים