לפרשת כי תצא - ותלית אותו על עץ

"וכי יהיה באיש חטא משפט מוות והומת ותלית אתו על עץ"

מדוע צוותה התורה לתלות את הנסקלין על העץ?

ואם לתלות אותם אזי למה להוריד אותם באותו יום מהעץ ולא להלין נבלתם על העץ?

ומה יש לפרשיה זו ללמדנו לדורנו, בו אין לנו לא משפט מוות ולא תליה על עצים?

ועוד פלא הוא לשון התורה "ולא תטמא את אדמתך..." שבא לומר שאם לא נקבור את הגופה של החוטא בארץ, אזי אנו בכך מטמאים את אדמתנו, הרי היינו מצפים לתוצאה הפוכה, קבורת כל מת בארץ מטמאת אותה, ואולי אותו חוטא כל כך הרשיע שאין מקום לקבור אותו בארץ כי יטמא את אדמתנו חלילה, אבל משה רבנו אומר לנו שדווקא אם לא נקברהו בארץ אנו מטמאים אותה. למה?

בימינו את עדים למנהגה של התקשורת לתלות על העץ, אבל לא את הפושעים, אלא את מעשי הרשע. היא תולה כל שוד רצח ואונס, מפרסמת לכל העולם, כיצד פלוני אלמוני ביצע את זממו.

לעומת זאת בפרשתנו אנו מוצאים שאת עונשו של הרשע תולים על העץ, לפרסם מה עלה בגורלו של הרשע, אבל לא תולים את סיפור המעשה.

אנו רואים חדשים לבקרים את ההשפעה השלילית שיש לפרסום סיפורי הפשעים, באשר הוא דווקא מדליק יצרים אפלים בבריות ומעורר פשעים נוספים חלילה.

אבל אם היינו מתאפקים ולא מספרים ברבים את דרכי וקלות העברות, כן מפרסמים את ענישת הפושעים, כדי לעורר את סלידת הציבור מכל דבר קלקול, שסוף גנב לתלייה, וכל כלב יבוא יומו, היינו דווקא תורמים לצמצום הרשעה.

גם התלייה על העץ באה ללמד שכל ישראל ערבים זה לזה, כי הפושע נתלה באילנות גבוהים. היא קוראת לנו לפשפש במעשינו - האם אנו לא שותפים מאחורי הקלעים בקלקולים שבחברה, האם הוכחנו את החוטאים, האם התפללנו עליהם שלא יחטאו. התורה באה ללמדנו שבכוחה של החברה למנוע את הפשע הבא. אבל גם לזה נתנה התורה גבול ומידה, ברצותה שהציבור יתעורר ויתחזק, ואל ישבר ויחלש חלילה. ולכן "לא תלין נבלתו על העץ".

גם למדנו שאדם שעבר עברה חלילה, כדי לתקן את אשר קלקל, צריך בראש ובראשונה לתלות את החטא על העץ, לחפש איזה צד טוב מצא בחטא, שבשל כך נגרר אחריו ונפל. לעבודה זו קורא הבעש"ט העלאת הרע לשורשו, ומתוך ברור נקודות הטובות שבחטא אנו נוכל לקבור אותו ביום ההוא לבלי יקום מקברו ולמען נשתחרר מכבילותינו אליו.

גם למדנו מכאן שמצווה עלינו לטייל בגינתנו לעת ערב, טרם נעלה על משכבנו ולהוריד מהעצים את כל אותם הקלקולים שתלינו עליהם אשר באמת לא שייכים אליהם. ואותם נקבור באדמה טרם נשיב את נשמתנו למקורה, למען תערב עלינו שנתנו ונוכל לפתוח דף חדש ביום חדש.

עוד למדנו מפרשתנו, שטומאת הארץ עומדת בעינה דווקא כל זמן שהקלקולים נמצאים מעליה, ובמיוחד כשהם נתלים על אילנות גבוהים, אבל כאשר אנו קוברים בארץ את המתים, את החטאים, אנו זוכים לטהר את אדמתנו מקלקולה ולקדש את השם בארץ.