שינוי
ממשלות ישראל והעומדים בראשן, ובייחוד הראש הנוכחי וממשלתו, משקשקים מאימה כשהם שומעים בסביבתם את המילה 'שינוי' - בפרט כשהיא מופיעה בצמוד למילה 'דרוש'. מטרתו היחידה של רה"מנו זה היא לשמר את מעמדו בהווה (כלומר, את צמידותו לכיסא מרופד-העור הניצב בראש שולחן והמקנה לו מעמד מורם-מעם) תוך קריצה תקיפה ומלאת כבוד-עצמי לכל עבר, שהוא-הוא נושא נס העבר ומשמרו. המושג הזה - 'שינוי' - יכול להוציא אותו מדעתו, והוא יעשה כל מאמץ שכלי נדרש כדי להתעלם מתביעה כגון זו ולהעלים אותה.

שוויון
'שוויון' היא אחת המילים הנוראות והמאיימות ביותר על קיומנו - יהא זה שוויון בפני החוק, שוויון זכויות אתני, מגדרי, גילי, שוויון בין דתיים לחילונים, ועוד ועוד. במחזוריות קבועה עולה ונשמעת מפה ומשם התביעה המגומגמת לגיבוש חוקה לישראל ו/או להגדרת המדינה כ'מדינת כל אזרחיה'; ובאותה מחזוריות עולה כנגדה תגובת הרתיעה מפני החקיקה המאיימת הזאת ובראש ובראשונה מפני הגדרת המדינה כ'מדינת כל אזרחיה', חלילה וחס. נראה שאין כמו יראת-השוויון לטלטל את נפשותיהם העדינות של בני-ישראל, המודעים מיום היוולדם לעליונותם על פני כל ה'אחרים'. וכי למה שיחרצו במו ידיהם את גורלם להיות שווים לשאר בני תמותה?

שקיפות
המילה 'שקיפות' יכולה לקבל משמעויות שונות בהקשרים שונים. לכאורה, זו מילה שקופה וצחה וברורה: דבר-מה שקוף הוא דבר-מה שרואים מבעדו את המתרחש/מתקיים מעברו האחר. אין נסתר. כאשר מדובר בידע או במידע (נושא שלגביו כבר חוּקק חוק 'חופש המידע'), שהם עניין מאיים בפני עצמו, ישנם בידי המדינה אמצעים לשיבוש השקיפות: השקיפות נצבעת מיד בצבע אטוּם הידוע גם בשם 'ביטחון' - צבע אדום ובלתי עביר לקרני השמש בשום אופן. גם לשכת ראש הממשלה, וכן פורומים שונים שקיבץ סביב עצמו, כמו 'פורום השמינייה', לא ייכנעו לחוק השקיפות. כאן נזקקים לעתים קרובות לצבע האדום הנ"ל. יש שזהו הסוד הסודי מכולם - סוד הגרעין הישראלי, ולפעמים אלה סתם סודות מדינה שאי-אפשר לחשוף, אלא באוזני או לעיני מתי מעט של אנשי סוד, בני-משפחה - או למען עידודו של עם ישראל בעיתות צרה, כמו למשל בעת שרה"מנו מרחף במסוק, חמוש במשקפי שמש ובארשת רצינית-אם-לא-חמורה במצב חירום כמו שריפת הכרמל, או הנ"ל החמוש שוב בנ"ל במרתפי החמ"ל של משרד החוץ בעת שמאבטחי שגרירות ישראל בקהיר מוקפים באויבים אכזרים בעודם ניצבים על משמרתם במשרדי השגרירות. העם היושב בציון יכול אז להירגע ולהרגיש בטוח ושמור, שכן במו עיניו הוא רואה שבראשו צועד מפקד עז-רוח ורב-תושייה (אמנם אין לראשו כובע-פלדה, אבל הוא חמוש במשקפיים).

וישנו עוד סוג של שקיפות - שבה אין רואים דבר, לא מאחור, לא מלפנים ולא באמצע. המדובר בשקיפותם של אנשים ונשים - בני-אדם בקיצור - קבוצות ויחידים, שלא זו בלבד שזכויותיהם אינן נשמרות: הם שקופים לממסד ולרוב רובם של אזרחי המדינה לחלוטין! ה'שקופים' הם לעתים קרובות נשים, ערבים, מהגרי עבודה, פליטים הנסים על נפשם, ועוד. ומבין כל השקופים, הכי הכי שקופות הן הנשים בקבוצות אלה. שקופות עד בלי די. את השקיפות הזאת שואף הממסד לשמר. האימה במקרה זה היא מפני הפיכת השקופים והשקופות לנראים. הצורך להתייחס לאנשים ולנשים אלה כאל בני-אדם שווי-ערך. זה מאיים מדי.

שלום
זוהי אולי 'מילת-ה-ש' המאיימת ביותר. אפילו ב'מחאת הדיור' מפחדים מפניה, והיא לא הושמעה מעל במות המחאה. אפילו מנו טרכטנברג הנכבד וועדתו אינם מעזים להגות אותה. ממשלת ישראל וראשה, וכן ח"כים ועוד מביעי-דעות מכיוונים שונים, נבעתים ונרעדים כשהם שומעים את המילה הזאת. מן הצד האחד המילה הזאת אומנם נפלטת מפיהם בחופשיות רבה, בהכריזם שאין כמוהם וכמו עם ישראל כולו שוחרי ותאבי שלום. מן הצד האחר, הם מעלים נימוקים מנימוקים שונים מדוע השלום-שמלום הזה אינו אפשרי בשום פנים ואופן, ובעצם רק מאיים על שלומנו ועל עצם קיומנו. הנימוק הרווח ביותר הוא זה, ש'אין עם מי לדבר' (זכויות הרעיון הראשוני שמורות למר-רב-אלוף-במיל ברק), וכי האויב רוצה בהשמדתנו ורק מתחבל תחבולות איך להוציא את מזימתו לפועל, ובמילים אחרות - 'עובד עלינו'.

וכך אנחנו סובבים במעגל האימה של המילים הנוראות האלה ללא מוצא.

אבל נותרה לנו עוד מילה אחת, שכוחה עולה ופורח במקומותינו מיום ליום:

שדי, הלא הוא אלוהי ישראל הרחום והחנון, המשגיח עלינו מלמעלה, ואם ירצה השם, הוא יושיע את עמו מן האימים ומן האיומים הללו (ואולי גם מן האיוולת המובילה אותנו).