פליטת כדור

כשהוחזרתי לביתי, לאחר האשפוז הממושך, הרגשתי שאיברי איבדו את כל כוחם. ידי איבדו את גמישותן וכל מאמץ קטן שעשיתי הכאיב לי. גם הרגליים נחלשו מאד, ולאחר כמה צעדים שצעדתי בחדר, או על המרפסת, הייתי חייב לחזור ולשכב. אפילו להעלות את גופי אל המיטה התקשיתי. הייתי מתיישב על המזרן ומכנס את אברי הכבדים, אחד-אחד, ואוסף אותם אל עצמי ואל המיטה. כדי להרים את רגלי הסתייעתי בשתי ידי. וכדי לכנוס את ידי ולמשוך אתה אל גופי הסתייעתי ברגלי. אחד מידידי שהפתיע וראה אותי בחולשתי, אמר לי אל תיכנע, תתחיל מייד בתרגילי חיזוק. אל תניח לגופך להתנוון.

נתקפתי חרדה ממשית. הרי מאז שאירע בי ההתקף כבר חלפו כמה שבועות. ועוד כמה שבועות יחלפו עד שאשוב כמעט לאיתני. ואחר כך במשך כל הימים הרבים הללו לא אניע את גופי ולא אחזק את שרירי. הרי סופי שאשתטח על המיטה, חדל אונים לחלוטין, ולא אוכל לקום ממנה. שוב נוכחתי איזה יועץ רע היא החרדה. בחיפזון וללא שיקול דעת מספיק, ואפילו מבלי לשאול את הרופא, הטלתי על עצמי תרגילי תנועה ותנופה, שהייתי נוהג לעשותם בימי בַּרְיוּתִי. אך לא יכולתי לרמות את גופי. הפעם לא הצלחתי להערים עליו, והכאבים החזקים שהופיעו כמעט מייד, השיבו אותי אל מידותיי הנכונות.

ידי כאבו כל-כך, שלא יכולתי אפילו להחליף תחנה בכפתור התחנות שברדיו הקטן שליד מיטתי. רגלי כאבו כל-כך, שכל מסע אל המקלחת ואל השירותים הפך למסע ייסורים. לא ידעתי להיכן אסב את גבי. הוא כאב עלי כולו. למן הצוואר ותחתית הראש ועד לישבן. שרירי הפכו סרבנים ומתוחים, ושילחו בי כמעט ללא הפוגה חיצי-כאב מושחזים. בכל פעם שהורדתי את רגלי מן המיטה וניסית לתחבן בנעלי הבית, קרסתי לאחורי, מותש וחלוש עד בכי.

שכבתי ער בלילות. גווי דווה כולו ממכאובים, ואין בי יכולת להירדם. אם אומר שבכיתי במסתרים, כלומר בחסות מנורת-הלילה שהאירה באור קלוש את חדר השינה, לא אגזים. פרצי-בכי עלובים, מושפלים, מלווים בקושיות מוטחות שאין עליהן מענה, פרצו מבלי שאשתלט עליהם. טלטלתי עצמי מן המיטה אל הכורסה. בניתי הררים של כרים וערמתי סוללה של שמיכות על צידי המיטה. מאומה לא הועיל. לא יכולתי למצוא לי תנוחה שבה אניח לגופי לשקוע בתנומה נעימה. ואם מצאתי תנוחה כזאת לכמה דקות, הרי מייד היו תוקפים ובאים מחושים חדשים, רעננים להכאיב, כאלה שטרם התנסיתי בהם. הם היו שולחים אלי שליחים מציקים, ומטרידים אותי שוב ושוב, עד שהייתי פולט אותה בכייה פתאומית, יבשה, קורעת גוף, בולע דמעות שאין בהן כבוד, מגדף את הרפואה המודרנית ואת גופי הקדמון, שאין לו מרפא. ולבסוף הייתי שב לליל הטלטלה חסרת-המנוח שלי.

עד מתי אתענה ככה? שאלתי את עצמי. עד מתי אהיה נֵפֶל-אדם כזה? איש שאין בכוחו לשלוט באיבריו? ומי ערב לי שהדברים ישתנו לטובה? הרי בשעות הכאב הקשות נדמה לי שמצבי דווקא מחמיר. ומה יהא עלי בחודש הבא? בשנה הבאה? האם ככה יימשכו הייסורים וההשפלות ללא סוף?

ואז נזכרתי באקדחי הקטן החבוי במגירה נסתרת שבארון הבגדים. כלי יפהפה, ארוך קנה, ברטה תוצרת איטליה, קוטר 0.22 מושחם ומשומן שימון עדין. אינני יודע מדוע נזכרתי באקדח בלילותיי הטרופים. ודאי היו לי מחשבות עקומות שלא הוחוורו לי עצמי. יש בי חשש, שאני מהסס להעלותו על הנייר, שלא רק ימי בריאותי שחלפו, ימי שלטוני המוחלט בגופי, הם שהזכירוני את אקדחי החבוי. בכמה שיחות גלויות אך קטועות, שניהלתי עם אשתי, תהיתי האם לא הועבר אקדחי ממקום-סתרו. אשתי ודאי נבהלה מעט משאלותיי המפורשות. והיא מיהרה להזהיר אותי ממחשבות נלוזות וממעשים נחפזים, אך אמרה שלא נגעה באקדח.

האם גם לה היה קשה לקבל את השינוי שהתחולל בגופי? האם עדיין לא הבחינה בתבוסת איברי? האם לא העלתה אז בדעתה, ממש כמוני, שיש לאקדח הברטה הקטן המונח לפני בארון-הבגדים משמעות כבדה ומסוכנת? האם נרמזו לה לפתע, ממש כמו שנרמזו לי, תהומות חדשים שלא העלתה קודם בדעתה? האם הבינה סוף-סוף, ממש כשם שאני הבנתי, שיש להרחיק צעצוע כזה מהאיש החולה?

אבל האקדח היה מונח במקומו. ואיש לא נגע בו מהיום ששבתי מבית-החולים. עטוף ומחותל באותה חולצה ישנה שלי, העשויה מבד רך ומתפורר. כשהיה האקדח כולו כרוך בבד, לא הצלחתי לרכוס מעליו את הנרתיק. המחסניות היו מוטלות בסמוך, ורק מקומה של קופסת-הכדורים נשכח ממני. אבל התחמושת לא עניינה אותי בימים הראשונים לשיבתי מן האשפוז. שמחתי בכלי-הנשק הקטן כמו ילד השמח בצעצוע משובח. חילצתי אותו מעטיפתו, מחיתי ממנו את שכבת השמן הדקה וגיליתי מחדש את התענוגות של חובבי הנשק והציד.

עיצוב איטלקי נהדר, השחמה מושלמת, נוחיות מרבית באחיזה, ומעט חלקים. קל ופשוט מאין כמותו בפירוק והרכבה. העיסוק בכלי הניקוי, פירוק הכלי, בדיקת ההדק והכוונות, כל אלה הסיחו את דעתי ממכאוביי. פתאום נמלאתי בכוחות מחודשים, עד שיכולתי לשבת בקצה המיטה, מול המראה הגדולה של ארון-הקיר בחדר השינה. נחתי מעט מייסורי ופשוט השתעשעתי בחמדה ילדותית באקדחי.

חפנתי אותו בכפי, סלסלתי אותו, סחררתי אותו על אצבעותיי המושטות. להיכן נעלמו כאביי? אפילו נהגתי כנער מתבגר, ובחסות הדלת הנעולה של חדר-השינה הצר, כיוונתי את אקדחי, בדיוק רב, אל מראה דמותי הנשקף במראה. עצמתי עין אחת, זו הבלתי מכוונת, ושבתי ופקחתי אותה. סחטתי את ההדק בלחיצה ראשונה ושהויה. ואחר כך מילאתי את חזי באוויר החדר, ופלטתי אותו מפי בפליטה נמרצת. ממש כמו שראיתי בסרטים. באותם רגעים שבהם אינך יודע אם להתפעל מגבריותו הנחרצת של האיש הנרדף, או לצחוק לחרדתו הילדותית, הנחבאת אל ארון הסתרים.

ולבסוף גם לחצתי על ההדק. וירייה פתאומית נפלטה מהאקדח. בבואתי שנשקפה במראת-הארון רוסקה לרסיסים. דלת העץ הדקה נוקבה בקליע. השמלות של אשתי, התלויות בארון, רשרשו. ריח קל של חריכה עלה מהן. ומן הקיר המבדיל בין חדר השינה לחדרים האחרים, עלה קול חבטה אטום. האם באמת קרה כל זה בימי החלמתי? או אולי אני מערב כאן אירוע מביש שאירע לפני שנים? מתוך הארון הסתלסלה עננת אבק קטנה. ואני דימיתי בבהלה שגם מקצה קנה האקדח שבידי עולה עשן. אבל עיניי תעתעו בי.

ריח אבק שריפה חריף מילא את החדר. וריח בד שנחרך. האם באמת החוורתי כל כך, בשעה שאשתי חילצה מידי את האקדח המעשן? האם באמת רעדו ידיי? האם חרקתי בשיניי, שננעלו בכוח זו על גבי זו? האם התנשמתי בקושי? האם מאז אותה פליטת כדור אומללה, נעלם מחדרי אקדחי הקטן?

נראה לי שכל אלה אינם אלא זיכרונות. בעודני בשיא כוחי, בימי בריותי הרחוקים, ישבתי באמת פעם אחת מול המראה הגדולה שבארון הבגדים ועסקתי בניקוי הנשק. שבתי מציד ארנבות מהנה בפרדסים והאקדח היה זקוק לניקוי. משום מה לא נזהרתי וטענתיו וכיוונתיו, לגמרי מתוך לצון של רגע, חך מכל כוונת זדון, אל מצח בבואתי שהשתקפה במראה. לא זכרתי שהוא טעון דייקתי ויריתי. ייתכן שרק רציתי לנקות את הקנה בירייה. ייתכן ששכחתי שהכנסתי כדור לבית הבליעה. ואולי סתם רשלנות פושעת הייתה כאן, או מה שניתן לכנות כך. אבל רשלנות שבשגגה.

אבל שמלותיה הטובות של אשתי באמת הושחתו. ומזל היה שקיר הבטון האחורי בלם את הקליע. אגב חיפשתי אחריו בדבקות לאחר הירייה ולא מצאתי. אפילו כשהוצאתי את כל השמלות מהארון, ורוקנתי אותו. הקדח בקיר היה באמת זעיר אבל ניתז ממנו טיח ואבק. וצריך הייתי לנקות היטב את הארון כדי להסתיר את עקבותיה הגסים של פליטת הכדור האקראית שלי.

אחרי כמה שבועות גיליתי את קליע העופרת המעוך. אשתי התלבשה מול המראה, הארון היה פתוח ואני כהרגלי צופה בשקיקה בתנועות גופה המרגשות. וכשניערה את חולצתה נשמט הקליע אל הרצפה. עטתי עליו מייד, דחפתי אותו לפני עיניה המשתאות, ואמרתי: את רואה, לכדנו גם את העד האחרון. תקופה ארוכה שמרתיו במגירתי. הנחתי אותו בין הבטלוליות שאני שומר מפרקי חיי השונים. בין הלירה המקודשת של האדמו"ר, שנתנו לי צעירי חב"ד, משתמטי צבא קולניים, בכניסתי ללבנון. לבין אולר ישן שליווה אותי במסעותיי בין גבולות הארץ, בחפירות, בקיפודים, בתעלות ובמוצבים. אבל אחר כך הקליע נשמט ממני שוב, אבד לו בין הסדקים, ושוב לא נגלה לי כשקראתיו לעזרתי.

אני לא יכול להחליט עד היום, אם הייתה זו מחשבה עקומה ונסתרת, או תאונה יזומה. אינני יודע אם היזקקותי הפתאומית לאקדח הברטה הזעיר שלי, רמזה על החלטה נלוזה. אינני אמיץ עד כדי כך. אבל אשתי זכרה היטב את המראה המנופצת, ואת החור החרוך בשמלתה. ותירוצי הדחוקים, שיש בדעתי לשוב לאימוני הקליעה למטרה, לחדש את ימי ציד הארנבות שלי, ולשוב למסעות הציד בבריכות הדגים, לא הרגיעוה וחשדנותה לא התפוגגה.

כמה ימים לאחר שטיפלתי באקדחי רציתי להוציאו שוב מהמחבוא, ולערוך כמה תרגילים של מטווח יבש. אבל המגירה הנסתרת שלו הייתה ריקה. והנרתיק שאינו נרכס, העשוי בד אברזין גס ונוקשה, לא נמצא בשום מקום. שאלתי את אשתי מה אירע לאקדח האיטלקי. אמרתי לה שאם הסתירו אותו ממני בני משפחתי זה ממש עלבון צורב. והיא רק אמרה אל תדאג, הוא ישנו. הוא לא אבד. אבל הרחקנו אותו ממך. לזמן מה, עד שתבריא. תוכל למצוא אותו כשתתחזק. שלא תתפתה שוב, חס וחלילה, לרוצץ את בבואתך הנשקפת במראה.