הציבור רוצה שקיפות

נפגשנו כמה חברים בגילאי 35-44 בראש השנה בפארק במרכז הארץ. כולנו אנשי משפחה, ילדים, עבודה מסודרת, דעתנים, מסודרים. הטבע משחרר מלחץ, מדאגות והשיחה הקולחת הגיעה לפוליטיקה. "שלי דפקה את ציפי", "העבודה גזרה קופון מהמחאה", "קדימה תתרסק", "ביבי יבחר שוב". אייל ואלדד כמו רבים מאיתנו רחוקים מהחיים הפוליטיים. מנקודת מרחק זו הראייה שלהם נקייה יותר. הגם שהיא נקייה יותר ברור לכל שצעירים הנכנסים בשערי הפוליטיקה לומדים מהר מהם החיים הפוליטיים.

הישרדות בעולם הפוליטי דורשת מיומנות יחודית אותה מנחילים ותיקים ומנוסים. לכל צעיר יש סנדק שמלווה אותו, פותח לו דלתות, מוריש לו את תובנותיו מחיי השררה הזמניים. היו בפוליטיקה אנשים מקצועיים מהם אנשי אקדמיה. את כולם נשאה הרוח ופיזרה למקום הטבעי להם. הדיון הציבורי עוסק עכשיו בסיכויה של שלי יחמוביץ' להוביל, להנהיג ובעיקר לשנות. במציאות הפוליטית של היום שלי נתפסת כלוחמת, כאופוזיציה אמיתית. לשלי יש פריבילגיה שאין לאחרים - הזדמנות אחת להוכיח שהיא מסוגלת לשנות. מובן לנו ששינוי חברתי, כלכלי, מדיני יבוא רק משינוי פוליטי.

פה טמונה ההזדמנות האמיתית לשינוי. אם תשכיל שלי יחימוביץ' להרכיב מפלגה מקצועית, בה בכיריה יהיו אנשי מקצוע, לאו דוקא פוליטיקאים, סיכוייה לנצח בבחירות יגדלו. הציבור שבע מהבטחות, מאיומים, מספינים, מבינוניות. ביבי יכול להיות שגריר מצוין באו"ם. הוא היה שם, וטוב יהיה אם יחזור למקום בו הוא שוחה במים מוכרים.

השמאל והימין אינם קיימים היום. הציבור רוצה לחיות בכבוד. ברור לנו שלא נהיה עשירים, אז אנחנו רק רוצים לחיות וליהנות, להפיק את המירב והמיטב מחיינו. אלדד סיפר על טיול מאורגן ממקום עבודתו בהתנחלויות. איך הפכו ההתנחלויות לאתר תיירות פנים. למה לא? זו דרך מקובלת למשוך את דעת הקהל, ליצור תנועה המונית של אנשים סביב ההתנחלויות, יש עניין להציג זאת כך. אבל, כמו שאמר אלדד, זה לא עבד עליו. "איך הם חיים ובשביל מה", אמר.

דוד טרטקובר בראיון בערוץ 2 הזכיר את הגבול שחצה את ירושלים. הוא הזכיר את החיילים הירדניים שניצבו בקצה רחוב עמינדב. "הגבול הברור ביותר הוא הים", אמר. כמה טבעי. הטבע מסמן לנו גבולות ואנו מנסים לשנותם, כאילו יש משמעות למטר לכאן או לכאן. אנו מכירים מובלעות מההיסטוריה שלנו ומההיסטוריה העולמית. דינן של מובלעות הוא אחד - להתפרץ, להתקומם, להתפרק. אז למה אנו מחפשים להחיותן? האם פרובוקציה זה שם המשחק? מי מתגרה במי ויותר?

כמה כותרות מייצרת הקיצוניות. היום כבר יש שם חדש לפעולות הקיצוניים שלנו, "תג מחיר". לא זה שבסופר, זה שאנו שומעים עליו יום-יום בתקשורת, פעולת תג מחיר. וכמה מפתיע שפעולות אלה מתרחשות גם בהעדר יוזמה מהצד השני כמו במשחק ילדים - "הוא התחיל", "אני אראה לו מי בעל הבית". החומות בעולם נפלו ואנחנו מחזירים אותן. וזה לא שאנו מגדרים אותם, יש כאן סוג של התבודדות. מעין הסתגרות כלפי העולם.

תראה מה עשית לנו, אדוני ראש הממשלה. גם שר החוץ שמינית שמח לבודדנו מהעולם. כמו כל מנהל במגזר העסקי גם אתה תבחן ערב הבחירות - מהם הישגיך? לאן הובלת אותנו? אלא שבמבחן התוצאה ראוי שכולנו נזכור איזו דרך חתחתים העברת אותנו בכל תחום. הבחירות הפעם תהיינה שונות מבעבר.

אדוני ראש הממשלה, ראשי מפלגות, ראוי שבבחירות הבאות לא תציגו את כשלונות יריביכם. תהיו מקצוענים, תציגו לנו מה הבטחתם ומה השגתם, אם תשפילו את היריב זה רק יהיה לרעתכם. הציבור רוצה שקיפות, מה הבטחתם, מה הייתה הדרך ומה השגתם (כן, כן - מותר וראוי שאם לא הצלחתם תציגו אתם זאת בשקיפות, בלי תירוצי שווא) ולקינוח ישאר לכם מקום להציג מה אתם מבטיחים להשיג אם תבחרו ובאיזו דרך.

זו הדרך הרצינית להפוך את הפוליטיקה למקצועית, לראויה לאהדה, לשינוי אמיתי. בהצלחה!