זוטות מחייו של משורר היידיש הנשכח

משה ליפשיץ והבורדל הסובייטי

משה ליפשיץ היה סוכן סובייטי, אך נמלט מברית המועצות באמצע שנות העשרים, עם התחלת הרדיפות אחר ליאון טרוצקי ותומכיו. בשבתו בברלין בסוף שנות העשרים הוא כבר עסק רובו ככולו בתרגומים ובתיאטרון. בשנת 1926 יצא בבריה"מ מחזהו של מיכאיל בולגקוב "הדירה של זויה", מחזה ביקורתי סאטירי נגד המשטר. למזלו של בולגקוב, סטלין אהב את כתיבתו, עוד מימי מחזהו "ימי הטורבינים", ונטה לו חסד כל ימיו.

המחזה המודפס הגיע לידיו של משה ליפשיץ, אפשר שדרך קשריו הקודמים עם הקומוניסטים ואפשר שבדרכים רגילות. וכבר בשנת 1928 נדפס המחזה בהוצאת פישר היוקרתית, שפרחה בגרמניה בין שתי מלחמות העולם. יש להניח, שזהו התרגום הראשון שנעשה באירופה למחזהו של בולגקוב. אך בשל סיבוכים משפטיים הנוגעים לרכישת הזכויות של המחזה, נאסרה הצגתו בגרמניה. ואולי היו אלה סיבות פוליטיות דווקא, קשה לדעת היום.

מתוך רשימת תרגומיו:

1928 - מחזה של מיכאיל בולגקוב בארבע מערכות, SojkasWohnung נדפס לראשונה 1926, תורגם ללא רשות מרוסית לגרמנית, ויצא לאור בהוצאת פישר. הצגתו נאסרה. ובעברית: הדירה של זוֹיָה - תורגם על-ידי רועי חן והועלה בתיאטרון בית צבי, 2004.

והנה, ראו איך הדברים מתחברים: בשנת 2004 הציגו תלמידי שנה ג' בבית הספר למשחק 'בית צבי' את המחזה 'הדירה של זויה', בתרגומו של הכוכב העולה בשדה התרגום מרוסית, רועי חן. הנה מה שנכתב על המחזה ערב העלאתו בארץ:

"הזמן הוא תחילת המאה העשרים לאחר המהפכה הקומוניסטית. זויה פלץ, אצילה לשעבר, בעלת דירה גדולה במיוחד, מחליטה לפתוח 'מתפרה'. לעזרתה נחלצים מאהבה המכור לאופיום וידידה הנוכל המקצועי. מדוע נחוצה עזרה כזו כדי לפתוח מתפרה תמימה? מדוע יש לשחד את ראש ועד הבית?

משום שהמתפרה, כך מסתבר, היא בעצם בורדל, בית זונות במסווה של סלון חברתי. מאוד לא קומוניסטי...

אל המתפרה של זויה פלץ מגיעים נכבדי העיר. טיפוסים מפוקפקים נמשכים לעבוד בה: סוחרי סמים סיניים, נשים עם בעיות כספיות ועוד.

האם 'המתפרה' תוכל להתקיים זמן רב מספיק עד שתחסוך זויה כסף ותברח לפריס הנחשקת? בולגאקוב, באמצעות זויה בונה מעין חיים מקבילים בקומדיה המטורפת הזאת שבה כולם מפסידים..."

וכך אנו מוצאים עיסוק יהודי ב"בורדל" הסובייטי, בהפרש של 80 שנה ויותר... הראשון יהודי שמתרגם מרוסית לגרמנית, והשני ישראלי שמתרגם מרוסית לעברית. אבל ה"בורדל" נותר כנראה אותו בית זונות סובייטי עצמו!... וקסמו של האשף מיכאיל בולגקוב עדיין עובד!

משה ליפשיץ וברטולד ברכט

מי שחוקר את יצירתו של משה ליפשיץ בגרמניה, הדוקטורנט הצעיר פריידר קרסטן, מאוניברסיטת בילפלד, מצא שברטולד ברכט השתמש בסיפור של משה ליפשיץ שקרא בעיתון. ליפשיץ פרסם סיפור קצר בעיתון 'פרנקפורטר צייטונג'. שם הסיפור Ein Wiedererkennen . ברכט קרא את הסיפור ואימץ אותו לעצמו. הסיפור עוסק בגנרל-לשעבר מצבא הצאר ברוסיה, שירד למדרגת העוני, שהציג את דמות עצמו, לאחר המהפכה, במחזה על הבמה ובסרט קולנוע. אך כמה שחקנים יהודים קשישים מזהים אותו ומגלים את זהותו האמיתית.

שם הסיפור של ברכט היה 'החיה'. DieBestie, The Beast ברכט הכניס בו שינויים והדפיסו תחת שמו. אבל מצא מאוחר יותר שהסיפור של ליפשיץ טוב משלו, וחזר והדפיסו בנוסח המקורי. בעיתון 'ברלינר צייטונג', 1928. הסיפור זיכה את ברכט בפרס חשוב מטעם העיתון. ובהרבה מאד כסף... בדיקה שערך החוקר הגרמני של שני הטכסטים, מוכיחה שסיפורו של ברכט אומנם מסופר טוב יותר, אך הוא משתמש ממש באותם המשפטים ואפילו באותן המלים, מסיפורו המקורי של ליפשיץ. כל המסמכים נמצאים בארכיון ברכט בגרמניה. אגב סרט קולנוע בהוליווד נעשה אף הוא על-פי הסיפור הזה, ושמו אף הוא "החיה". אך הוא מיוחס לחלוטין לברכט.

ובכן, כל מי שעוסק ביצירתו של ברכט יודע שהוא היה גנב ופלאגיאטור סדרתי. הוא נטל מכל הבא לידיו, ובעיקר מאנשים הקרובים לו. לא היו לו שום עכבות מוסריות, והוא לא כיבד שום קניין רוחני של הזולת. הוא פשוט שדד את אוצרות הרוח של הזולת ובנה מהם את יצירותיו הוא. המיוחד בסיפור שלפנינו הוא, שמעתה גם אנו יכולים להתגאות שברכט גנב אצל אחד משלנו... אחד משלנו - יהודי, משורר יידיש נשכח - ואחד משלנו, מחזאי ובמאי ארצישראלי, שפניו אל העברית - הלא הוא משה ליפשיץ בשנותיו האחרונות!

להרחבה ראה כאן [קישור]