בחג סוכות בשנת תשל"ג לא בניתי עם יְלָדַי סוכה. לא תליתי איתם קישוטים, לא כיבדנו יחד את ארבעת המינים. ילדי ורעייתי באותה שנה היו רחוקים ממני. אני הסתפקתי בקריאת מגילת "קֹהֶלֶת בֵּן דָּוִד מֶלֶך בִּירוּשָׁלַיִם", אותה נהוג לקרוא בחג סוכות.
בחג סוכות בשנת תשל"ג הייתי חייל בשירות מילואים, אליו נקראתי באמצע יום הכיפורים. בדרך - בה עשתה היחידה מחורשת טל, הנושקת לקיבוץ הגושרים, עד תל שאמס בשטחה של סוריה - התגמד הנוף ופינה מקומו רק לעשן ולריח המוות.
בבונקר בתל שאמס מצאתי לי עתים לקריאה במגילת קהלת. באותם ימים לא ידעתי, שזו מלחמה שתגבה חייהם של יותר מאלפיים צעירים ישראלים. לא ידעתי, שהמלחמה הזו תגבה מחמשת אלפים צעירים להיות מוגדרים כפצועים, כשלחלקם הפציעה היא בבחינת גדיעת חיים. להם יצטרפו מעל מאתיים צעירים, שיעבירו חודשים וחלקם שנים בשבי.
ידעתי שאני הולך למלא את חובתי הצבאית במלחמה, שניתן היה למנוע אותה. ידעתי, שהקברניטים שקראו לי להתייצב לקרב לא הפנימו את קהלת פרק ט' פסוק י"ח :
"טוֹבָה חָכְמָה מִכְּלֵי קְרָב""וְאָמַרְתִּי אֲנִי טוֹבָה חָכְמָה מִגְּבוּרָה". מצער מאוד שנזנחה הקריאה של קהלת :
"דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים".
הכל היה יכול להיות שלהיראות אחרת, אם קריאת קהלת -
"טוֹבָה חָכְמָה מִכְּלֵי קְרָב" - הייתה קורמת עור וגידים באותם ימים קודרים . קשה לקבל, שאופוריה של הישגי כלי קרב והישגי מעשה צבאי הרקיעו שחקים, ולא הבחינו בעבים טעוני אימה, המשיטים בשמי מדינת ישראל כבר שש שנים, מאז שנת 1967.
יוֹמַן תֵּל שָׁאמְס תשל"ג
שָׁבוּעַ אֶחָד אַחֲרֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים
הַלַּיְלָה שֶׁסִּמֵּר קִירוֹת בַּבֻּנְקֶר
פִּנָּה מָקוֹם לְשֶׁקֶט יָפֶה שֶׁל שֶׁמֶש
לְיוֹם מְהֻסָּס מְסֻלָּע בִּתְכֵלֶת,
עַל פְּנֵי בַּזֶּלֶת שֶֹׁלֹּא עָצְמָה עַיִן כָּל הַלַּיְלָה
קֶרֶן שֶׁמֶש מְבֹהֶלֶת מֵעַצְמָהּ
מִתְכַּוֶּצָת מִפַּחַד מְחַבֶּקֶת בִּעוּתֵי אֲבָנֶיהָ.
שָׁבוּעַ אֶחָד אַחֲרֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים
אֵין סֻכָּה בְּתֵל שָׁאמְס
תַּחְמוֹשֶׁת וּמָזוֹן אָזְלוּ
הַפַּחַד לֹא אָזַל,
חַיִּים מְבֹהָלִים יוֹדְעִים שֶׁיָּמוּתוּ
מֵתִים נָחִים בִּקְצֵה הַבֻּנְקֶר
אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה.
שָׁבוּעַ אֶחָד אַחֲרֵי יוֹם כִּפּוּרִים
אֵין סֻכָּה בְּתֵל שָׁאמְס
רַק מְגִלַּת קֹהֶלֶת לוֹחֶשֶׁת:
טוֹבָה חָכְמָה מִגְּבוּרָה
טוֹבָה חָכְמָה מִכְּלֵי קְרָב
1
