בשבוע שעבר, במפגן יוצא דופן, יצאו צעירי העולם להפגנות ענק נגד מצבם הכלכלי הקשה. לפי סוכנות הידיעות, בלונדון הפגינו כ-2,000 איש, בטוקיו 150 איש, בוושינגטון כ-400 איש, בסיאול 600 איש, ועוד.
ההפגנות המרכזיות היו בשתי ערים ביבשת אירופה: רומא וברצלונה. ברומא השתלטו על ההגנה קבוצה אנרכיסטית אלימה, ובברצלונה מתקיימות הפגנות רצופות מאז חודש מאי בשל משבר החובות בו שרויה ספרד.
אם נשים בצד את המחאות ביוון, ששם ההפגנה אינה מוצדקת היות שהאנשים רוצים לקבל כסף מבלי לתת עבודה אשר תעלה את התל"ג לנפש, הרי ששאר ההפגנות הן מוצדקות ומבטאות את המציאות הקשה בה שרויים רבים מאזרחי העולם. הממשלות פושטות רגל ונוקטות במדיניות קיצוצים חריפה; שיעורי האבטלה הולכים ומאמירים; וקשה לגמור את החודש.
אבל כשמסתכלים על ההפגנות (בעיקר בניו-יורק), קשה להבין מהו המסר המרכזי היוצא מהן, מלבד "לדפוק את הממזרים בעשירון העליון". המסרים מטושטשים, מבולבלים, לא ממוקדים ונעים - כפי שציין הפרשן הכלכלי
סבר פלוצקר - בין קנאה לאובססיה.
מסתבר, שמעמד הביניים המערבי אשר נפגע מהמשבר הגלובלי, מתנהל בשיקול ובמתינות ולא מוכן להיגרר למפגני מחאה אמורפיים, בעוד השילוב בין הימין השמרני לשמאל המהפכני יוצר קוקטייל רעיל ומלא משטמה.
לקראת שובה של המחאה החברתית בישראל בשבוע הבא, יטיבו לעשות המוחים אם יתמקדו בשניים-שלושה נושאים מרכזיים וינסו לקדם אותם מחד-גיסא, וכן שהמאבק ינוהל על-ידי סתיו שפיר, רגב קונטס ואורלי ויסלברג, המתונים יותר, ולא על-ידי הפלג הקיצוני בראשות דפני ליף ויגאל רמב"ם.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
