אזרח ער בלילה

המרדף אחר זכויותינו כאזרחי המדינה מייגע ולעתים מביא אנשים להרים ידיים ולוותר על המגיע להם. בשיעורי אזרחות בתיכון לימדו אותנו בעיקר מהן חובותינו כאזרחי המדינה, מהם מוסדות המדינה, חוק, שלטון, משטר, סדר. אין אף שיעור שבו מלמדים צרכנות נבונה, זכויות האזרח במדינה - מתי פונים, איך פונים, למי פונים. כך נוצרו להם בשנים האחרונות גופים עיסקיים שמטרתם הסמויה מנגנון רווח, ומטרתם הגלויה - נסייע לך לממש את זכויותיך כאזרח, דוגמת החזרי מס לשכירים, תביעות לביטוח לאומי, חברות ביטוח וכדומה.

אינני מצפה שהמדינה תפיק חוברת זכויות אזרח - זה מוגזם, אולם ראוי שמוסדות המדינה יועילו לחשוף את המידע לאזרח. כך למשל ראוי שכבר בבתי הספר ילמדו מקצועות שיש בהם לסייע לחברה, כמו צרכנות נבונה וניהול משק הבית (ניהול חשבון בנק, שימוש בשירותים ציבוריים דוגמת רפואה, ביטוח לאומי), כתיבת מכתבים רשמיים (היום גם בדואר אלקטרוני) - מכתבי תודה והארה, לא תלונות (מילה שמייצרת מיד התנגדות בצד שמקבל). נכון שחלק מהנושאים שלעיל נלמדים כמקצועות בודדים, אבל חסרה האינטגרציה ביניהם. ובהעדרה יוצאים בוגרי התיכון כשאין בידיהם הכלים לשלב בין המידע, ולמעשה הם הופכים לאזרחים שלומדים הישרדות אישית מהי, ולא הישרדות חברתית.

לא מעטים הגופים הציבוריים שמפיקים או עתידים להפיק עלוני זכויות ומידע, אולם ככל שיופקו כאלה נצבור הרבה ניירת ומעט מידע. אני מצפה שנותני השירות יהיו מקצוענים בתחומם, שקופים ואדיבים, כך שיסייעו לאזרח בנפתולי הביורוקרטיה ויבואו ממקום של רצון אמיתי לסייע. מותר לנותן שירות לא לדעת הכל, אלא שחובה עליו לדעת למי להפנות.

וזה מוביל למקום בו האזרח מרגיש שמרמים אותו, מין הרגשה שמוכרת לכל אחד שדופקים אותנו, מסתירים ומערימים קשיים. הביורוקרטיה אינה מושג רע. היא נועדה לעשות סדר, ויש בה גם פתרון לבעיות תעסוקה. כשאדם שומע את המונח ביורוקרטיה הוא מנסה למצוא את הדרך לעקוף ולקצר. כך אנו יצרנו את הגופים הפרטיים, את המאכערים, את הקומבינאטורים שהם אותם אלה שמכירים את נבכי המערכות, יודעים מה מגיע ואיך לקבל. נכון שחלקם יודעים היטב איך לרמות, אבל יש ביניהם כאלה שלעתים עדיף לפנות אליהם מכיון שהידע, המקצוענות והשקיפות שלהם שווה לנו טירחה.

בעולם הערכים הנעלם ומפציע אחת לאירוע ציבורי כזה או אחר מגיע לנו כאזרחי המדינה לדעת, לקבל בשקיפות ומתוך רצון לסייע. מתי אנו מואסים במדינה? כשאנו חשים ששמים לנו רגל למה שמגיע לנו. כשאנו טורחים עבור דבר שמגיע לנו בזכות ולא בחסד. ובעידן האינטרנטי המידע הזה זמין ועדכני. יתרה מזאת הפורומים השונים באינטרנט מאגדים את מתוסכלי הביורוקרטיה, וכך נוצר שבהעדר רצון לסייע לפרט, יכולתה של קבוצה גדולה גוברת.

עמותת ערים בלילה הוקמה בשנת 1998 לאחר שבמשך שנים הפקירה מדינת ישראל את פדויי השבי ולא הכירה בהם ובבעיות שנוצרו אצלם במהלך השנים לאחר השבי. מחקר שנעשה בידי ד"ר יובל נריה ופרופ' זהבה סולומון, חשף עשרות פדויי שבי שסובלים מהתסמונת הפוסט טראומטית. המחקר חשף שה"טיפול" שקבלו השבויים עם חזרתם לארץ, שהיה אונס נפשי ברוטאלי, החמיר את מצבם וגרם להגברת הבעיה. עמותת "ערים בלילה" מאגדת בתוכה כיום 300 לוחמים פדויי שבי מכל מלחמות ישראל, שהחליטו לא לחכות יותר לעזרת המערכת ולעזור לעצמם. העמותה שמה לה למטרה לעזור ולהיטיב את מצבם של אלה שנתנו את המיטב שבהם למדינה, והושלכו ככלי שאין בו חפץ אל תהום השכחה.

"לא מבט חם של בן משפחה או חבר שייחל לשובך שלך אישית...אני מרגיש ניכור. אין חיבוק, אין ליטוף...כאילו לא עבר עלינו כלום...הרי נחתי במדינה שלי אחרי שנלחמתי בעבורה!" (שבוי בפקודה!, אורי אהרנפלד ואילן בכר, ספרית מעריב, 2010). אחרי קריאה בנשימה אחת של סיפורו המצמרר של אורי אהרנפלד, צנחן שבוי בכלא בקהיר, יש תחושה של הפקרה. הסיפור המצמרר מהדהד בראשי, וכפי שכתב אורי למען הדורות הבאים, מעין והגדת לבנך. וזה כואב כי יש בסיפור האישי דוגמה לחלום ושיברו, לאידאלים חברתיים שנעלמו, לכאב אישי שהוא כאב לאומי.

יש לנו נוער שעודו גדל על ערכים, על אידאלים, על סיפורי גבורה, על אנשים כמו אורי. אורי ושכמותו נותנים את הכח להמשיך, להאמין שלא אבדה תקוותנו.