משמר העמק, 27.1.80
לאריה אהרוני שלומות!
מלאה דגנית (השחקנית לאה דגנית מתיאטרון 'האוהל') עדיין לא הגיעתני תשובה. אומנם האמת היא שעיקר האשמה הוא בי דווקא, באשר איחרתי מעט במכתבי אליה. אך תקוותי שהתשובה בא תבוא בהקדם, ואז כמובן, אודיע לך מיד.
ואשר לעניין השני, בו פנית אלי, בוודאי תופתע לא מעט, אם אתוודה לפניך, כי מבלי משים גרמת לי בזה לבעיה מצפונית קשה למדי. בדרך כלל המקובל על כולנו הוא שלגבי בני אדם אשר נסתלקו מאיתנו, אין משמיעים עוד דבר... אמת. אם זו אינה נעימה לאוזן (מלבד כמובן, כשזו הנה נכס ציבורי או היסטורי). ובכל זאת, במקרה זה, אילו רצית לשמוע לעצתי, הייתי אומרת לך: אל תיגע בעניין הזה. לא שלונסקי ולא
לאה גולדברג לרבות אחרים שהשתייכו בזמנו לחוג ידידיהם (אגב, גם אני במידת מה) - לא אחד מהללו לא ידע על האיש הנזכר. אלא את העובדות שהוא עצמו היה מספרם. אגב, בצורה מעניינת ומעוררת אמון. אך לי היה המזל הביש לעבוד איתו אחר כך תקופה ארוכה יותר. להווה ידוע שתוך עבודה יום-יומית לרוב מתגלה, ולו רק משהו, גם ממה שהאדם מבקש להסתירו.
מכל מקום, עובדה היא שעבודתנו עמו נסתיימה בצורה לא ראויה, וזאת גם במישורים מאד לא נעימים, עד שהשתדלנו שידעו על כך רק מספר אנשים מצומצם ביותר. וגם אלה אפילו לא נדברו ביניהם, החליטו על-פי צוו ליבם של בני השומר הצעיר 'דאז', כי לעניין כזה יפה השתיקה מהדיבור. מוזר, רובם מחברינו אלה, גם הם אינם עוד בחיים.
אני כשלעצמי רק כעבור זמן הבנתי כי בעצם כולנו לא כל כך הבנו לפני מה עמדנו באותה עת. האמת הייתה שהיה זה אדם אינטליגנטי ופיקח מאד. ושהוא גם עזר לא מעט בארגון הלהקה הבין-קיבוצית הראשונה. וזאת בעיקר בתחום שאנו הקיבוצניקים, היינו 'ירוקים' בו אז עד לטיפשות - ואלה יחסי-ציבור. אך כפי שהסתבר אחר-כך היה זה גם אדם מורכב מאין כמותו, ואפילו אפשר לומר: מעין בעל חיים כפולים. הדברים הסתברו לי לי בעיקר משהגיע לארץ לארץ זמן רב אחר כך פרופסור וואיכרט, (סבו של המשורר רפי וייכרט) מייסד ובמאי של התיאטרון היהודי בווארשה 'יונג תיאטר', שבודאי שמעת עליו רבות. זה היה גם האדם 'שגילה' את ליפשיץ עוד לפני שנים בהיותם בגולה. ופעם הציג תיאטרונו בהצלחה רבה את מחזהו של זה, בשם 'הרשלה אוסטרופולר'. (לפי מיטב ידיעתי היה זה המחזה היחידי שלו, שהגיע לבמה, מלבד לתוכניתו שנכשלה ב'מטאטא').
מכל מקום תוך העבודה הזדמן לוואיכרט להכיר את מחבר המחזה די הצורך, כדי לספר לי אחר-כך איך חי אותו איש ובמה עסק בטרם הגיע ארצה. ואז התבררו לי הרבה דברים סתומים באישיותו.
לא אכנס כרגע בפרטים. אך בסיכום דבר אחד בעניין שאני רואה בטוחה בו ביטחון בלתי מעורער הוא - כי היה זה אולי 'איש אשכולות', אך בינו לבין ערך מוסרי אנושי הייתה קיימת מחיצה עבה, אף ללא סדק הקטן ביותר, שעשוי היה לקשור בינו לבין 'ערכי מוסר' כלשהן.
לפיכך בוודאי תבין שלא רק שלא אוכל לכתוב דבר בנושא, כי אם מצפוני ובעיקר חוש האמת והצדק שבי יתקוממו מאד. אם אחרי כל כך הרבה שנים שכיסו על האמת המרה בהקשר, פתאום יעומד האיש הזה בפומבי בתור מופת ל'ערכי מוסר' דווקא.
אודה ואתוודה - הודות להשתלשלות מקרית זו הפכת לאיש הראשון ואולי היחידי שלאחר כל אותן השנים פתחתי לפניו את פי בעניין. הנה גם פרופ' וואיכרט איננו עוד, אם כי נדמה לי שאשתו קיימת עדיין.
כמובן שבידך הוא לנהוג בעניין לפי ראות עיניך ומצפונך אתה. ואמנם אם תרגיש צורך ביתר פרטים, אהיה גם מוכנה למסור לך אותם, אם ניפגש. אך כרגע בקשתי הגדולה היא, שהמכתב הזה לא יגיע לידי איש מלבדך!
תקוותי שתבין לי ותסכים.
עם כול טוב - שלך
שולמית בת דורי.
במקרה שתמצא בזה איזו שגיאת כתיב, דע שזו 'מחלתי', בכל השפות, וכל ידידיי יודעים על כך...
מכתב נשכח זה נמצא לאחרונה בגנזיו של המתרגם והעורך הידוע, אריה אהרוני, איש קיבוץ בית אלפא. זהו מכתב תשובה לאהרוני, על פנייתו אל בת-דורי, 1907 - 1985, לקבל ממנה פרטים על
משה ליפשיץ, 1894 - 1940, איש חבורת יחדיו וטורים. הפרטים היו דרושים לאהרוני לשם השלמת מהדורת יומני שלונסקי שערך והוציא לאור, ספרית פועלים 1980. המכתב כתוב בכתב ידה ויש בו אכן כמה שגיאות כתיב.
מסתבר שבת-דורי לא שוכחת ולא סולחת. גם 40 שנה לאחר מותו של ליפשיץ היא מחפשת דרך לגנותו ולהתחשבן איתו. נקמנות ארוכת-שנים זו ראויה להסבר קצר. השניים הכירו לראשונה בגרמניה, בסוף שנות העשרים. בת-דורי העצמאית ציפצפה על נוהלי קיבוצה משמר העמק ויצאה ללמוד תיאטרון באירופה. זה עתה נפרדה מיעקב חזן, ממנהיגי הקיבוץ הארצי. איש יפה-תואר ומרשים, נואם בחסד ובעל כריזמה כובשת. היא חגגה את חירותה כאשה פנויה והתחברה אל מי שחשקה בו. בינה לבין משה ליפשיץ, הבמאי המתלמד שהגיע אף הוא אל ארווין פיסקטור ומקס ריינהארט פרח רומן לוהט. הוא היה פרוד, אשתו נותרה בווינה, עם שני ילדיהם הקטנים, והוא חגג לו עם נשים עצמאיות וידועות.
שולמית הגיעה מרקע ארצישראלי, העברית הייתה לשונה והיא חלמה על עשיית תיאטרון חברתי פוליטי ואוונגרדי, ממש כמו שמצאה בגרמניה. משה ליפשיץ הגיע לברלין לאחר קריירה ארוכה של סוכן סובייטי, של טרוצקיסט פעיל ושל מי שנמלט מברית המועצות. היידיש הייתה לשונו. הוא הוציא כבר ספר שירים, 1922, חיבר מחזות, הרשלה אוסטרופולר למשל, ועיבד לבמה מחזות של אחרים.
אך כשם שאהבתם להטה בעוז, כך גם פרידתם הפכה למקור שנאה וטינה, בעיקר מצדה של בת-דורי, שבזקנתה נתנה להן ביטוי בדבריה שבעל פה ובמכתביה.
היא שבה ארצה בראשית שונות השלושים, בלעדיו, והוא נמלט לפריס לאחר השתלטות המפלגה הנאצית על גרמניה. פיסקטור וריינהארט נמלטו לאמריקה ועשו קריירה בקולנוע ההוליוודי. התיאטרון החדשני שהטיפו לו המשיך לחיות בארץ ישראל דווקא, בעבודותיה הגדולות של שולמית בת-דורי. וכאן נפגשו שוב ליפשיץ ובת-דורי, והעלו במשותף, ב-1935, מחזה אוונגרדי בקיבוץ עין הקורא בראשון לציון. ולמעשה הקימו שניהם - לראשונה בהיסטוריה של תנועת השומר הצעיר - תיאטרון קיבוצים.
ליפשיץ שהגיע ארצה בחסדה של מרגוט קלאוזנר מנהלת תיאטרון 'הבימה', 1934, לאחר שנמלט לפריס וחי בה במצוקה ובחוסר-כל, רצה כנראה לחדש את פרשת האהבה הגדולה עם שולמית בת-דורי. אך נכשל ובת-דורי הפכה לאויבתו, גם לאחר שהעלו במשותף מחזות בתיאטרון הקיבוצים. במכתבה היא אינה רוצה לחשוף ממש את הפרשיות שהניעוה לכנותו כאיש חסר ערכים וחסר מוסר. היא מבקשת מאהרוני שיסמוך על זיכרונה ועל חוש הצדק שלה. חבל שאינה קונקרטית במכתבה, הוחמצה כאן הזדמנות להאיר פרשיות בתולדות התיאטרון הארצישראלי. היא כופרת בכישוריו של ליפשיץ כמחזאי מקורי וכבמאי, ומותירה לו רק כישרון אחד - הכישרון ליחסי ציבור....
בת-דורי היא בעמדת יחיד בפרשת משה ליפשיץ. חברי חבורת יחדיו טורים היו מעריציו ורכשו לו חיבה יתירה. כך שלונסקי וכך אלתרמן, כך לאה גולדברג שרקמה איתו יחסי חיבה מיוחדים, וכך גם רפאל אליעז וישראל זמורה. העוינות הקשה של בת-דורי נובעת ללא ספק ממניעים אישיים, אהבה נכזבת עלבונות קשים וטינה שאינה מתפוגגת. חבל שלא הביאה במכתבה דברים ממשיים יותר, כדי שגם אנחנו, הקוראים המאוחרים, נוכל לשפוט האם היה באמת ליפשיץ נבל כדבריה, מתחזה ומנותק, ואפילו חולה במחלת נפש - או שהכל הוא פרי דמיונה הקודח של בת-דורי, פרי שנאתה וטינתה, שאינן בנות שכחה וסליחה.
