קולנוע בקרב חרדים, דרמה חרדית, יצירה חרדית - עולם של יצירה מיוחדת נפתח בפנינו - וכל זה חלק מן התרבות העברית. כשקוראים את ספרה של מרלין וניג "הקולנוע החרדי" אנו נחשפים לעולם אחר, ולעתים חש הקורא שהוא נקלע ליבשת אבודה, יבשת שחיכתה זמן רב, שיגלו אותה.
האמת היא, שהיצירה החרדית לרבדיה ולגווניה היא כורח של מציאות, כורח של משבר. כששבים אחורה במנהרת הזמן, יודעים היכן נולד אותו צמא ליצירה חרדית מבפנים, יצירה שתיתן ביטוי לעולם הרגש, שתבטא עולם אמנותי בכלים טהורים יותר, שתציג עולם של יצירה שידבר בשפה של העולם החרדי. אם נלך אחורה באותה מנהרת זמן נגיע לאותה תקופה של מפץ ההשכלה, לאותו דור שהיטלטל בבת אחת כאשר טובי בניו עזבוהו, כאשר ספסלי בית המדרש נותרו לפתע מיותמים.
אני רוצה לספר לרגע מה היה אותו רגע, שבו נשבר העולם הישן, שבו נוצרה יצירה חדש וקם עולם חדש. מה היה השבר שהניע רבים וטובים בעולם החרדי לקום וליצור, כדי למשוך את צעירייהם לעולם הישן והטוב, כדי לתת להם חומרים אמנותיים בכלים שמחוברים לתכנים שלהם, לערכים שלהם.
כדי להבין את הקולנוע החרדי והיצירה החרדית היום, צריך להפוך מבט ולזכור, איך החל השבר, מתי נוצר הדחף לבקש תשובה יצירתית מתוך הבית פנימה. אנו שבים לזמן שכולו טלטלה ורוחות סוערות:
סוף המאה התשע עשרה, תחילת המאה העשרים, מקבלת תנועת ההשכלה ממדים עצומים. ספרות ההשכלה מבקשת להחליף את דפי הגמרא בדפי ספרות יפה, ספרות אחרת. מה היה שם, כשפרצה אותה ספרות 'ההשכלה'?
העולם הישן והטוב חטף מכה כואבת, כאשר רוח אחרת טלטלה בחוזקה את מדפי הספרים, סחפה את פרוכת ההיכל, ניגוני הגמרא כמו החרישו מול אותה רוח זרה שפרצה למשכן הקדוש של בית המדרש. לפתע החלו להישמע קולות נגד מורשת העבר, נגד ה"חדר", נגד המסורת שנתפסה והוצגה כמאובנת. לפתע נקרע קרע בכנף המעיל, ביריעות האוהל הישן - ונשמעה תביעה לפתוח את השער, לצאת מן "המֵצר הרוחני"...אתה קורא בשלושת הספרים, שהזכרתי למעלה, ונקלע לזירת התרחשויות שאולי שכחנו, דרמה שנמשכת עד היום: הקהילה היהודית, שהייתה מורגלת באורח חיים מקודש ושמור שעבר מדור לדור - ניצבה לפני אתגר שסיכן את צביונה, את קיומה.
ספרות יפה פילסה דרך, הלשון השתנתה, רוח אחרת: בבית הספר התיכון לימדו אותנו על תקופת "המאסף" על הסגנון החדש שניסה להדיר עצמו מנכסים לשוניים שלאחר חתימת כתבי הקודש.
אותם יהודים שנטשו בחרו בדרך לא קלה, הם רצו לברוח מדרך, משפה מוכרת, וכך למשל אותה 'גרסא דינקותא' של ספרות תלמודית הייתה עבורם 'כחטוטרת'. אבל המשא היה קשה, אולם אותה שפה המשיכה ללוות אותם. היוצר שנטש דרך ובחר בהשכלה נראה לנו גם היום כיצור קרוע, והזהות ההיברידית שלו, אותה זהות כלאיים, יצרה שבר בעמו. אך אל נשכח, שגם אותם משכילים שפרצו דרך, היו שבורים וקרועים בהווייתם.
למי שלמד במסגרת החינוך הממלכתי, לא קשה לזכור, מי הם אותם משוררים, שיצרו את התלמים הראשונים של רוח ההשכלה, של הספרות העברית החדשה. בבית הספר הממלכתי אכן למדנו את הטלטלה שעשו בנפשות בני העיירות שיריהם של מיכ"ל ושל יל"ג, הרומנים של מנדלי ושל מאפו. אחרי דורות של חיים בתוך עולם מוכר ומבוצר, ראו בני הקהילות, שנפשות רכות נוטות לאור הזר, לרוח החופשית שנשבה בין דפי הספרות היפה שחיכתה בחוץ, ספרות התחייה שבאה בעקבות ספרות ההשכלה ניסתה לבנות על חרבות העיירה יצירות ליריות, וחשנו אז בקריאה את הסער והמבוכה. חיים נחמן ביאליק היטיב לראות את מראית התקופה, וכך כתב על "שעת תוהו ובוהו, שעת ערבוב התחומים של אחרית וראשית, של סתירה ובניין", קראנו בנעורינו את דבריו, וזה הפעים אותנו.
אבל התבקש ביטוי לשבר, ובחלק מכתבי העת של הציבור החרדי החל להתפרסם גם חומר ספרותי. מבחינה זו ברור לנו, שאותם יוצרים חרשו תלמים חדשים, פילסו נתיבים חדשים בעולם התרבותי של המחנה החרדי.
כדי להבין את המצב המשברי, שכנגדו קם הקולנוע החרדי לתת מענה יצירתי, צריך לזכור את המצב של הטראומה באותם ימים של סערת ההשכלה.
ספרה של מרלין וניג מציג יוצרות מן המגזר החרדי העוסקות בדרמה ובקולנוע: מי שקורא בעיון את דבריהן של היוצרות החרדיות, ואת פסקי ההלכה שמגבים אותן, מגלה שיש בחברה החרדית צד שלא הכרנו היטב, קיימת מחשבה שהיצירה והקולנוע יש ביכולתם להתמודד עם החברה החילונית באותם כלים של אמנות, שהם מטבע הדברים הכלים שהיא מתהדרת בהם.
זה ספר חשוב שחושף תמורות: אנו מגלים, שיש תפיסות חדשות בקרב הציבור החרדי, שיש לקרב את הצעירים, שמרגישים צמא לתכנים הכלליים, לספרות היפה , בבחינת "ויגזול את החנית מיד המצרי ויהרגהו בחניתו" ( ברוח אותו פסוק על בניהו בן יהוידע משמואל ב' פרק כ"ג, 21). וכך רואים בספרות היפה וברכישת המדעים המסייעים להכיר את ערך יתרון האדם - כדרך של שימוש בנשקו של היריב כדי לנצח אותו.
מרלין וניג מתארת מפץ של עולם מודרני בהווה - ותשובה חרדית לאותו שבר המלווה את החברה החרדית מאז אותם ימים קשים. מרלין מתארת את הקושי של החברה החרדית לקבל דרמה וקולנוע עוד בימי היישוב הישן, את החשש של הרבנים לקבל תיאטרון משום שיש בו יצירת אמצעי חווייתי, שנועד לפי לשונה 'לטלטל את הקהל ולהפנטו'. כך היא מתארת את החשש של הרבנים החרדיים.
ספרה של מרלין, שהוא ייחודי וראשוני בתחום חקר הקולנוע החרדי, מתאר תקופה שבה מתעצבת תרבות ישראלית, וכנגדה חברה חרדית שרואה עצמה חברה לעומתית, חברה שאינה מקבלת את האתוס הציוני, את התרבות החילונית.
ועם זאת מרלין מיטיבה לתאר צעדים ראשונים ותהליכים של התפתחות - כאשר קם ונוצר קולנוע חרדי - שנבנה על טהרת החרדיות - והיא משרטטת במלים ברורות את הצופן החדש של אותם בונים מן העולם שנחשב בעיני רבים בחברה הישראלית לעולם ישן: "ניתן לומר שהקולנוע הזה קובע מקום לשפה החברתית השונה, לקודים ולמסרים החברתיים השונים הנתפסים בעיני רבים כ'ניכור' או כ'סגירות'"...- עמוד 17.
מרלין מתאר תהליכי שינוי בחברה החרדית, ציבור שנחשף לרחוב החילוני, וחש במצוקה, חש עד כמה הוא ברחוב ללא מוצא, עד כמה רבים בו מבקשים פתרון ומענה, פתחי מילוט. הספר החשוב של מרלין מתאר מהדורה חדשה לאותו הכרח ליצור מענה למפץ של המודרנה, את הרצון העז ליצור חלופה חינוכית-חלופית, חלופה טובה יותר, ערכית יותר - הן בתחום הספרות היפה, הן בתחום התיאטרון, הן בתחום הקולנוע. ומורי הדרך ופוסקי ההלכה שנותנים יד בדרכים שונות מבינים אט אט את החשיבות הסגולית של היצירה העצמאית של הציבור שלהם, את החשיבות שצאן מרעיתם יזכו בפירות משובחים יותר ועשירים במוטיבים יהודיים, בערכי אמונה, שחייבת להיות תשובה יצירתית כדי למנוע מהם לרעות בשדות זרים.
מרלין וניג עוקבת אחר תהליכים שונים בחברה החרדית לקבלת תרבות הפנאי החדשה, לקשיים, לפשקווילים, לשאיפה ליצירה ערכית שלא תגלוש למכנה המשותף הנמוך, את החזון של יוצרת חרדית כמו רבקה חסידה, שיש לשנות 'את מדיניות התמיכה ביוצרים צעירים כדי לקדם תרבות, הייתי רוצה לעודד תרבות בכל מצב' - עמוד 63.
ואכן, מרלין וניג בספרה חושפת תהליכים של תופעה ומגלה עקביות בצריכה של תרבות בעולם החרדי - ואחת המרואיינות בתעשיה החרדית קובעת: "החלה להסתמן מגמה חדשה, מתרחבת בהתמדה, של צריכת תרבות בעולם החרדי" - עמוד 82.
השאלה היא לאן פניו של הקולנוע החרדי, וכיצד יוכל לא רק לבטא מציאות אלא גם לעצב מציאות. לעצב הידברות בין שתי החברות על בסיס של תכנים ורוחניות וערכים.
זה לא יהיה קל, שכן מדובר בעולמות שונים ובשפות שונות. מרלין וניג מיטיבה לתאר את הניגוד בין הקולנוע החרדי לחברה הסובבת: "הקולנוע החרדי אינו יכול להיקרא קולנוע ישראלי, מכיוון שהוא קולנוע 'זר' לצופה הישראלי. אבל בניגוד לצפייה בסרטים זרים מתרבויות שונות, כמו סין, הודו או צרפת, התכנים והדמויות בסרט החרדי מוכרים היטב - ואולי משום כך קיימת תחושת אי נוחות רבה ביחס אליהם. הקולנוע הזה מתנהל אומנם בשפה העברית, אך הוא מובנה בשפה תרבותית שונה, ייחודית ובעלת מרכיבי עלילה מובדלים עם גיבורים מזן אחר" - וכאן צוללת מרלין לעומק הייחוד של היצירה החרדית ומחמיאה למשקל הסגולי שלהם. וכך היא כותבת:
בשל אופי התהוות היצירה החרדית כיצירה של מיעוט מגזרי, ניתן לקבוע שהקולנוע החרדי חף מחיקוי. הוא נוצר בגבולות ההלכה כתנאי הכרחי לשימור הצופים החרדים. לנוכח המוגבלות הזאת של הקולנוע החרדי, יש באפשרותו לעצב סוגה חדשה בקולנוע הישראלי והאוניברסאלי" - עמוד 93.
ניתוח מעמיק זה של מרלין מבהיר לנו, שהחיסרון של הקולנוע החרדי הוא יתרון, ומעז יצא מתוק: אומנם זה קולנוע בחיתוליו, קולנוע שאין לו היסטוריה גדולה ומשאבים רבים, אך יש לו פוטנציאל לפתח סוגה חדשה - ובעצם ליצור שפה חדשה ומקורית.
מרלין יודעת, שלעתים הצד המגמתי בסרטים אלה הוא מעמסה, אך מבינה שזה כורח המציאות. שירים רוחניים ומסרים חינוכיים המוצמדים לפסקול הסרט, הם אלה שמעבירים לא פעם בצורה שקופה מדי את המסר של הסרט. זו התשובה לפשקווילים ולחשש מפני איסורים של רבנים. מרלין יודעת, שזה צד שמצמיד ליצירות הערכיות מעין 'מטען צד' של היעדר תחכום, אך זה מטען הכרחי, כדי לסלול לקולנוע החרדי את דרכו לבנות לו מקום משלו ועולם משלו. עמוד 147.
אני מקווה, שספר זה הוא התחלה של מחקר וסימן דרך בביצור מקומו המרכזי של הקולנוע החרדי בחיי החברה החרדית ובחיי החברה הישראלית. כאן יש לתת לשרטוט התמונה בעטה של מרלין לספר את הסיפור:
"המסורת התרבותית במגזר החרדי החלה להיווצר" - עמוד 157. אסיים בסיפורה של יוצרת שזוכה להבלטה במחקרה של מרלין, סיפורה של היוצרת רכי אליאס. מרלין מספרת על שאיפתה של היוצרת לבנות סרט בנושא צניעות האשה, ועקב כך היה ברור לה, שלא תוכל לבקש תמיכה בקרן הקולנוע. רכי אליאס חששה, שתמיכה כלשהי תגרום להשפעה על הקו של סרטה. מרלין מספרת שרכי אליאס הפיקה סרט בשם "דמעות של חול", שהופק בתקציב מצומצם והפך בסופו של יום לסרט שובר הקופות של החברה החרדית, של הקולנוע החרדי-הנשי.
זה המקום להצדיע למרלין וניג על מחקרה, זה המקום להביט בהתפעלות על שורת יוצרות חדשניות, יוצרות חרדיות כנגד כל הסיכויים - וזה הזמן להביע תקווה שקולנוע חרדי ישמש גשר של קירוב בין מגזרים בחברה שלנו.
מרלין פתחה לנו צוהר, וכולנו תקווה שהממסד הישראלי ייתן כוח לז'אנר יצירתי זה, גם כשהוא מבין מראש שאין לו זכות להשפיע על תכניו. זה היופי של הז'אנר הזה, והבה נחכה לצעדים הבאים שלו, גם כשהוא מבטיח לנו שלעולם לא ישתנה.
