את הסיפור הבא שמעתי מפיה של אמי.
בילדותה היו ביצות בראשון לציון. התושבים אשר סבלו מיתושים, מזיהום וממחלות פנו שוב ושוב לעירייה בבקשות לפתור את הבעיה ולבטל את המפגע. לא הועילו מכתבים, הפגנות, פניות, השתדלויות. רק ביום בו טבע למוות ילד בתוך אחת הביצות נפתרה הבעיה. דחפורים, טרקטורים ופועלים מיהרו אל האתר והמפגע הוסר לאלתר.
נשאלת השאלה: כמה ילדים צריכים ל"טבוע" עד שתיפתר בעיית האימוץ?!
ובהקשר זה - מהי "טובת הילד", והאם היו בצדה שיקולים נוספים, אחרים?
התלבטתי רבות לגבי השורות הנכתבות כאן ומראש אומר, כי "טובת הילד" הינו מושג מעורפל שקשה לתהות על קנקנו. לא אטעה אם אומר כי רבים הטוענים ל"טובת הילד", את טובת עצמם הם מבקשים.
בימים אלה עומד בית המשפט להכריע בסוגיית הילד המאומץ: האם להחזירו להוריו הביולוגים, או שמא להשאירו בידי הוריו המאמצים.
לכאורה נדמה, כי בית המשפט הנכבד אמור לשבת על המדוכה ולפתור את הבעיה.
טעות.
ראשית, בית המשפט כלל לא כשיר מקצועית להיכנס לעובי הקורה בכל נושא האימוץ.
שנית, וזה העיקר, כמעט שכחתנו כי בית המשפט הוא אשר יצר את הבעיה הניצבת לפתחו עתה!
חמישה ימים לאחר שהועבר התינוק אל הוריו המאמצים, ניתנה חותמת בית המשפט על כשרות ההליך. לאמור, בתחילה נקבעה העובדה בשטח, ורק לאחר מכן אושרה חוקיות עובדה זו בדיעבד על-ידי בית המשפט, בעוד שהדברים אמורים להיות הפוכים: "סוף מעשה במחשבה תחילה".
בית המשפט קיבל בלי לבדוק את בדיקה ביקורתית ראויה את הדיווחים של גורמי הרווחה אשר שמו להם מטרה לבצע את האימוץ. דברים אלה אינם בגדר הערכה או הבעת דעה, אלא הם עובדה מוכחת על-פי התוצאה, והתוצאה העגומה היא, שכיום בית המשפט דן בסוגיה מראשיתה.
מדובר באימוץ שנעשה באופן בלתי חוקי, כפי שיובהר להלן, עם חותמת של בית המשפט.
בית המשפט הוא האחראי לכך שהילד הועבר למשפחה יהודית מאמצת בניגוד לדתו של הילד. סעיף 5 לחוק האימוץ, התשמ"א-1981, קובע לאמור: "אין מאמץ אלא בן דתו של המאומץ". ההקפדה בכך חשובה במיוחד במקרה של אימוץ, לאור העובדה כי גם על-פי ההלכה גיור קטין אינו יכול להיות מושלם אלא עד שאותו ילד מאשר את גיורו בבר המצווה, שכן רק אז הוא על-פי ההלכה כבר בוגר ויכול להחליט האם הוא חפץ להיות יהודי.
לפי סעיף 28ח(2) לחוק האימוץ, חובה לבדוק את כשירות המבקש, לרבות מצבו הרפואי בעבר ובהווה שכן לאלה יכולה להיות השלכה מהותית ומכרעת על הילד.
מתפקידו של בית המשפט, כשמדובר בדיני נפשות כגון במקרה זה, בטרם חתימתו על פסק הדין או על כל החלטת ביניים, לוודא כי התנאים הבסיסיים לאימוץ אכן קיימים. בין התנאים הבסיסיים ברור, שמצב בריאותו של המאמץ וכן דתו של המאמץ לעומת המאומץ נכללים בהם. מה יותר פשוט מלבדוק האם המאמץ והמאומץ הם בני דת אחת? מה יותר פשוט, הגיוני וסביר מאשר לפחות לשאול את המאמץ מה מצב בריאותו?
חובה על נחקר בבית המשפט לומר אמת, כדי להימנע מעבירה פלילית ומעונש בהתאם. בית המשפט היה אמור לשאול שאלה ישירה את המאמץ בדבר מצב בריאותו. אף חולה דיאליזה לא יעיד על עצמו כבריא מול שאלה כזו של בית המשפט.
נשאלת השאלה, שמא הכֶּשל הזה של בית המשפט שהוא כה ברור וזועק לשמיים נעשה שלא בתום לב, ומתוך שיקולים זרים?! האומנם נשכחו מבית המשפט הוראות החוק היסודיות ביותר באשר לאימוץ?!
שמא חפץ בית המשפט ביקרם של העובדים הסוציאליים, וכך בית המשפט תומך באינטרסים של המנגנון הציבורי, המגלגל ממון רב וחולש על משאבי עתק? שמא העדיף בית המשפט את טובת "השירות למען הילד" על-פני טובת הילד?
התרפסות כזו של בית המשפט כלפי הצד שנחשב חזק אינה כה נדירה במקומותינו וזהו נושא למאמר נפרד.
השירות למען הילד הסתיר מבית המשפט מידע חשוב ביותר על הוריו המאמצים של הפעוט. באומרי "הסתיר", אני כוללת גם את האפשרות הקלושה כי מידע זה לא היה ברשותו של השירות למען הילד כלל, מהסיבה שעל-פי כל הכללים האתיים והחוקיים, מחובתו של שירות זה היה לדעת את הנתונים הרלוונטיים בטרם מיהר להגיש את הבקשה לאימוץ ולהעביר את הילד להורים המאמצים.
לפיכך, בין אם הסתירו ובין אם לא ידעו כלל, האחריות רובצת במלואה על כתפיהם של עובדי הרשות למען הילד.
ללא הבעת דעה אישית מהי טובת הילד באמת, אבקש כי כל הקורא מאמר זה יגבש עמדה באופן אובייקטיבי, שכלי יותר מאשר רגשי, ביקורתי יותר מאשר כפוף ללהג העיתונות הצהובה ונטול פניות.
גישה זו היא תמצית ההתנהגות השיפוטית אותה אנו מבקשים מבית המשפט ולה אנו מצפים.
__________________
טל רבינוביץ' היא מורה בחינוך המיוחד ומרצה בנושאי אלימות במשפחה, בעלת תואר שני מטעם האוניברסיטה העברית בחינוך מיוחד, מחברת הספר "כלה ונחרצה" בהוצאת ספרית הפועלים הקיבוץ המאוחד וספרי ילדים.
