פסק הדין בפרשת הנשיא לשעבר, משה קצב, מלמד על התנהלות קלוקלת של הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה במהלכים שקדמו להגשת כתב האישום. פסק דין זה הוא רק אחד מתוך סדרה ארוכה של פסקי דין, חוות דעת, ואירועים, המלמדים כי אורגני התביעה בישראל לוקים פעם אחר פעם בשיקול דעת חובבני ורשלני ו/או כזה הנגוע בניגוד עניינים. למרות זאת, הם אינם מטופלים כדבעי. במיוחד בשל מעמדה הנחות יחסית של המערכת הפוליטית.

חולשת המערכת הפוליטית היא שהביאה, בתהליך מואץ את עקבי, להתחזקות גורמי התביעה בישראל, ובראשם הפרקליטות, היועץ המשפטי לממשלה, המשטרה ויתר גורמי התביעה. בית המשפט העליון התחזק גם הוא על-חשבון המערכת הפוליטית. שופטיו נותנים גיבוי כמעט אוטומטי לפרקליטות וליועמ"ש ולגורמי התביעה. התוצאה: מערכת משפטית סגורה - שמרכיבה מגוננים זה על זה מפני גורמי חוץ, כביכול.

בנסיבות אלה, חל היפוך, להלכה ולמעשה, במבנה הדמוקרטי בישראל: הרשות המבצעת (הפרקליטות, היועמ"ש, גורמי התביעה), בגיבוי הרשות השופטת, הפכו לשולטות. הריבון-העם הוא אומנם הבוחר את נציגיו לכנסת (הרשות המחוקקת), ואלה ממנים ממשלה חדשה תחתיה אמורים לפעול גורמי התביעה, אך שלטונם של השרים מוגבל לאותן פעולות בלבד המורשות על-ידי היועצים המשפטיים באותם משרדים - הכפופים ליועמ"ש ולפרקליטות; בית המשפט העליון נטל לעצמו, בלא הרשאה חוקית, את הסמכות להתערב בהליכי חקיקה בכנסת ולפסול חוקים שאינם תואמים את מאווייהם של שופטי בית המשפט העליון; הפרקליטות והיועמ"ש הפכו יותר ויותר לבעלי שררה. הגיעו הדברים לכדי-כך שהם כופים עמדותיהם על הממשלה ועל הציבור תוך תמרונים שונים ומשונים.

ההבטחות לא קויימו

העיוות המבני ידוע היטב לרבים וטובים. על-רקע זאת, וכדי לאפשר בקרה ולו חלקית על שופטים, הוקם מוסד חדש - "נציב תלונות על שופטים". בראשו עומד השופט (בדימ.) אליעזר גולדברג; הביקורת על המשטרה נערכת בהצלחה מוגבלת באמצעות מח"ש - היא המחלקה לחקירת שוטרים; הבקרה על גורמי החקירה האחרים, ובהם רשות המיסים, רשות ניירות ערך ואחרים, מבוצעת על-ידי הפרקליטות עצמה; אלא שהגוף המרכזי בישראל שהוא מקור הכוח, המחזיק בידיו את העוצמה המרכזית - הוא הפרקליטות, נותר מחוץ לרשת הבקרה והפיקוח. למעט משרד מבקר המדינה שביקורתו מוגבלת ונעשית רק בחלוף זמן רב מאוד, ובשל ההגנה מצד בית המשפט העליון, אין איש המופקד לבקר ולפקח החלטות ו/או מחדלים של הפרקליטות.

במשך שנים מנסים גורמים שונים, ובראשם שרי המשפטים, עתה יעקב נאמן, והוועדה לחוקה חוק ומשפט להקים גוף חיצוני-מבקר, אך יוזמותיהם סוכלו על-ידי ראשי הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה. היועמ"ש הקודם, מני מזוז, והנוכחי, יהודה וינשטיין, וכן פרקליט המדינה משה לדור, הבטיחו לפעול במשותף כדי להקים אורגן פנימי לפיקוח ובקרה, אך ההבטחות לא קויימו. יותר מכך: גם הצהרותיו של היועמ"ש וינשטיין לבדק-בית פנימי נותרו חלולות, ומיום ליום נראה שהוא מאבד מכוחו ומעמדו לטובת פרקליט המדינה. לכן אין מנוס: לאור הליקויים והעוולות והריקבון שפשה גם בפרקליטות (נציג בהמשך כמה מהם), יש להקים גוף חיצוני שיבקר את הפרקליטות. בראשו יש להעמיד משפטן רציני בעל כשירות לכהונת שופט בית משפט עליון.