אהבתי הרבה לספר הספרים העמידה אותי לא פעם בפני התמודדות בלתי פתורה עם דילמות קשות . מצד אחד אני מיחס לאברהם אבינו רגע של כניעה, כאשר הוא מוכן להקריב את בנו יחידו. מורי ורבותי שכנעו אותי שזה ביטוי נשגב של מאמין אידיאלי . אני נשארתי במריי שזה מעמד של נמיכות רוח .
אהבתי את אברהם, שמוכן להתווכח עם האל, ואפילו קורא תיגר זועם ומוחא כלפי מעלה "...חֲלִילָה לְךָ , הַשּׁוֹפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׁה מִשְׁפָּט?" הזדהיתי עם אדם המתמודד עם חרון אפו של אלוהים, מנסה לחלץ באי חברה, שאינו מכיר, מחרון אפו של יושב במרומים. אחרי שהפסיד בויכוח, הוא אומר את הפסוק האולטימטיבי בבראשית פרק י"ח פס' 26, שצוטט לעיל, אך אינו מוכן להתעמת עם אלוהיו, הדורש ממנו לעקוד את בנו יחידו.
נכבשתי בנחישות יעקב, נכדו של אברהם, הזוכה לשם החדש ישראל רק ,"כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלוֹהִים" , בראשית פר' ל"ב 29. נאמנות לאמת פנימית - גם אם היא מלווה במרי כלפי מעלה - מתקבלת על-ידי אלוהי ישראל בהערכה רבה - "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר כִּי אִם יִשְׁרָאֵל, כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלוֹהִים".
אינני יכול ליחס לעצמי שָׂרִיתִי עִם אֱלוֹהִים, אבל מצאתי עצמי יותר מדי פעמים, כמי שניתן לומר עליו כי שָׂרִיתִי עם הלכי רוח בחברה הישראלית. זה לא היה מתוך חדוות הסורר אלא מתוך כאב רב, שהציב אותי על מסלול שׂוֹרֶה עם אנשים.
כשאני כותב שורות אלו מלווה אותי רגע העמידה בודד ב-6.11.1956 בשורה האחרונה במסדר חטיבה 9 בשארם א-שייח'. שני קומנדקרים שימשו במה .
משה דיין קרא איגרת ששלח בן-גוריון. המסדר נסחף בספירות משיחיות -"...הבאתם לסיום מוצלח של מבצע צבאי גדול ומפואר ביותר בתולדות עמנו ואחד המבצעים המופלאים בתולדות העמים , שוב נוכל לשיר שירת משה ובני ישראל... חיל אחז יושבי פלשת ...וטיראן תשוב להיות חלק ממלכות ישראל השלישית".
היה קשה לעמוד מול גל של משיחיות משכרת ומשקרת ששטפה מאות רבות שהיו במסדר. אודה , שהפעם התכנסתי בתוך עצמי, חשתי שזו מערכה אבודה לצאת נגד פעמי משיחיות של
ממלכת ישראל השלישית , ששטפו את המעמד .
לא ניתן היה להשחיל אמירה רציונאלית על השתלבות צה"ל בקנוניה צרפתית בריטית לכתובתו של חייל, שהיה משוכנע כי הוא נטל חלק במבצע צבאי גדול ומפואר בתולדות עמנו ובתולדות העמים.
יומיים לאחר המסדר נאלץ דוד בן-גוריון להודיע בעקבות לחץ מדיני, שהופעל עליו , על נסיגה מכל השטחים שצה"ל כבש. הודעה מבישה יומיים אחר המעמד המשיחי בשארם א-שייח' לא צננה רוח משיחית, שהמשיכה לנשוב ביחידת המילואים בה שרתתי ובמידה רבה גם בציבור הישראלי .
תהליך הנסיגה החל ב-15.11.1956. במרץ 1957 גויסתי לשירות מילואים קצר. אשתי הייתה בהריון עם בתנו הבכורה. ב-8.3.1957 הסתיים מבצע הנסיגה . אומנם חלפו שנים רבות מיום הנסיגה, אבל זה נראה לי כאילו זה היה היום, כשאני שולח לרעייתי גלוית ברכה ליום האישה, החל גם כן ב-8.3 . בגלויה הבעתי משאלה, שאולי הפעם תיחלץ הציבוריות הישראלית מתמיכה במהלכים צבאיים העלולים לסכן את קיומנו, ושבתנו העתידה להיולד תגדל לעולם של שלום.
היום, 55 שנים לאחר המעמד המשיחי המביך המכריז כי קמה
ממלכת ישראל השלישית, אני חש שנשארנו באותו מלכוד כוחני , המבקש לפתור את הבעיות הקיומיות שלנו רק דרך הכוונת של מכונת המלחמה.
הפעם רוחות המלחמה, הנושבות בתוכנו, כבר הפכו לסופת הוריקן המסמנת את כל שכנינו כאויב. זו סופת הוריקן שהורסת בדרכה את כל האדנים של החברה הדמוקרטית, תוך כדי גיוס כל נדבכי קיומנו במדינה אותה בנינו אל יעד אחד ויחיד - והוא המלחמה.
מנועי המלחמה מחוממים באלו הימים, כשראש
ממשלה ושר ביטחון עולים לרגל לביתו של הרב עובדיה כדי לאזור כוח מברכתו - "חַרְבָּם (של אויבי ישראל) תָּבוֹא בְּלִבָּם וְקַשְׁתּוֹתֵיהֶם תִּשָּׁבַרְנָה".
זו מציאות חיים שקשה לקבלה. ללא ברכת איש הדת הקנאי, חימנאי, לא יפעיל אחמדינג'אד תוכניות צבאיות הרסניות וקטלניות. מצער, שללא ברכת הרב עובדיה לא יעז בנימין נתניהו להוציא לפועל פעולה צבאית נגד מוקדי הגרעין האירני. אל מול סופת ההוריקן שמשפדת את הדמוקרטיה הישראלית ומציבה לפנינו רק תכלית חיים אחת ויחידה המלחמה, אני ממשיך להיות שׂוֹרֶה עם כל מי שרואה במלחמה פתרון. אני רואה בה סופת הוריקן קטלנית, שתביא כליון על כולנו.
