מרפאות חוץ או מוסד סגור?

במכתב הקבלה לבדיקה במיון נרשם (בדיו מתכלה), בחלק המתאר את העובדות נשוא המקרה כך: הפציינט מתלונן על כי מישהו עלום שם, הפועל בחשיכה ובהסתר למען בטחון המדינה, מסרב לשתף עימו פעולה בנושאים שונים שהפציינט עומד על כך שישתפו אותו. הפציינט מוסר כי במדינות מסוימות שבהן הפציינט הוכרז "פרסונה נון-גראטה", פועל אותו עלום שם לקידום האינטרסים של מדינת ישראל בעצמו, והדבר מהווה איום מרומז ולעיתים גלוי על מעמדו של הפציינט, ועל הדרך שבה הוא נתפס בציבור כאישיות ממלכתית.

בהמשך החקירה אצל הפסיכיאטר המראיין, נשאל הפציינט האם פעולותיו של אותו עלום שם נוגדות גם את האינטרס של מדינת ישראל או רק את האינטרס הפרטי של הפציינט, או, לחלופין, האם יכול להיות שהפציינט בכלל מלין על היותו פרסונה נון-גראטה, ואותו עלום-שם כנגדו מלין הפציינט משמש את הפציינט רק בשיקוף של היותו פרסונה נון-גראטה. את תשובת הפציינט ניתן היה לסווג בקלות כסכיזופרניה מסוג פרנואידי (מתאפיינת בהתעסקות מרובה במחשבת שווא אחת או יותר, בעיקר רדיפה או גדלות. החולים לרוב חשדניים, מגננתיים ולעתים עוינים ואגרסיביים).

בבעיות החוץ הללו לא ניתן היה לטפל במסגרת של "מרפאות חוץ", ועל כן היה צורך לשקול טיפול באשפוז במוסד סגור.

המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים מתנהל כגוף חשאי. המוסד פועל במגוון תחומים שהשתיקה יפה להם, ולמגינת ליבם של חסידי הז'אנר של ג'ון לה קארה, או לשברון לבם של בעלי הנטייה לראות בעצמם כוכבי-על עם הפרעת אישיות נרקיסיסטית, המוסד פועל כמוסד סגור לתקשורת, ואינו משתף בפעולותיו אלא על בסיס צורך (צורך מצד המוסד, ולא צורך של מאן דהוא הנובע מהפרעה פרנואידית).

למרות היות המוסד סגור מעצם טבעו, שמו עלול להטעות את מי שאינו דובר עברית רהוטה, או לחלופין לחולים הנגועים בחוסר הבנה של המציאות ובתסמונת קשה של רפלקציה. על-אף היותו מוסד סגור, הוא אינו מתפקד כמחלקה פסיכיאטרית ולא אמור להיענות לדרישות הנובעות מהיות מאן דהוא פרסונה נון-גראטה.

המוסד רשאי, ואף מחויב, ובמיוחד כאשר הוא מופקד על בטחון המדינה, לפעול בראש ובראשונה למען בטחון המדינה ושיקום או בניית יחסיה, לשם איסוף מודיעין ולביצועם של "תפקידים מיוחדים". בפעם האחרונה שבדקתי את רשימת המטלות של המוסד, גננת בגנון של ביבי לא הייתה מטלה שהופיעה ברשימה. ראש המוסד הסגור דחה את בקשת הפציינט, ובצדק.

משרד החוץ מתנהל מזה מספר שנים באופן המזכיר תשדיר שירות מן העבר הרחוק "רק על הקווים". זה לא יכול היה לקרות בשום משרד אחר, מלבד במשרד ממשלתי שבו פקידים עובדים במשך עשרות שנים על הקריירה שלהם, לומדים כיצד להתנהל בדיפלומטיה מול כל אירוע, וכיצד לנווט בשקט על פני מים סוערים. ההכשרה של הצוערים מטמיעה בהם יכולת להדס בקלילות כדוגמנית צמרת גם כאשר הם נעים ברגליים חשופות על גחלים לוהטים. בדיפלומטיה, ההישג הוא בניואנס.

אל המציאות המורכבת הזו, של משרד המופקד על בניית, קיום ושיקום יחסים עם עולם דיפלומטי ולא אוהד לעניינה של ישראל, נקלע לפתע לאחר הבחירות האחרונות שר החוץ החדש, בבחינת פיל בחנות חרסינה.

אל האקרובטיקה של פקידי המשרד לנוכח מדיניות ישראל כלפי חוץ, נוספה דרישה לוירטואוזיות שלא הייתה מביישת נערות גומי מקרקס השמש, כאשר בעודם מנהלים את מדיניות החוץ של ישראל, עליהם לתפוס מבעוד מועד כלי חרסינה שמפיל השר המתהלך במגושמות יתר ואשר דורך ברגל גסה על כל יבלת. מלבד הזמנת מלאי של כיסאות נמוכים, וטקסטים מלאי השפלה לאומות העולם, כמעט שלא פספס השר שום הזדמנות להרע את מצבה של ישראל. במציאות שכזו, נותרו עובדי המשרד בפני מבחן חייהם: לחתום הכשר על בשר הפיגולים המדיני הזה או לחתום אבטלה?

המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים נקלע לפתע לצורך לתחזק את מלאי החרסינות הנשברות במקביל לפעולותיו ה"שגרתיות". והגננת?

השבוע הזמינה הגננת ביבי את הפציינט ואת עלום השם לשיחת פיוס. בשקט, כאילו דבר לא קרה, הסכים עלום השם ללטף מעט את הפציינט הפגוע, ולהבטיח שיראה לו כמה מסמכים כדי לשכך את סף החרדה המניע את הסכיזופרניה הפרנואידית המתפרצת ופוגעת באנשי משרד החוץ ובמדינת ישראל.

הגננת השאירה את הסיפור בגנון. המערכת נשארה שקטה. הציבור בכלל לא שם לב. עלום השם הוא אדם בוגר ואחראי והוא מבין את גודל השעה ואת כל שמונח על כף המאזניים.

והפציינט? קיבל את מה שרצה מלכתחילה. ליטוף לאגו, זריקת נרקיסיזם, משכך פרנויה וכמה "גימלים". אבל מדינת ישראל הייתה צריכה לסרב לתת "גימלים" על התנהלות כזו. במציאות תקינה, הפציינט היה שומע מהקב"ן את מה ששמע ממנו יודה'לה בסרט "ספיחס".