השוק החופשי מסכן את החופש

הסיבה המרכזית לכך שכולנו האמנו שוב לשקר הניאו-ליברלי היא כי רובנו מתבלבלים בין ליברליזם פוליטי לליברליזם כלכלי, כאשר בעוד כולנו מבינים את המשמעות של ליברליזם פוליטי, רובנו לא מבינים עד הסוף את המשמעויות של ליברליזם כלכלי. ליברליזם פוליטי הוא הבסיס החשוב ביותר של הדמוקרטיה בעולם המערבי, כי הוא מבטיח לכולנו זכות ביטוי ושמירה על זכויות אדם, בלי שהמדינה תגביל את הזכויות האלה. ליברליזם כלכלי לעומת זאת היא תיאוריה פילוסופית שונה - ולמרות הדמיון בין שתי התיאוריות, הן לא קשורות אחת לשנייה ולפעמים יכולות אפילו להתנגש האחת עם השנייה.

המשמעות של ליברליזם כלכלי עבור הניאו-ליברלים היא מניעת מעורבות של הממשלה בחיים הכלכליים, ואמונה כי כוחות השוק יכולים לפעול לבדם לטובת האזרחים. הבעיה בתיאוריה הזאת היא שהמציאות של כלכלה חופשית קיצונית מובילה לשעבוד של רוב העם, ולא לחופש שלו. בניגוד לחופש ולקול הפוליטי שהם בסיס הכוח של הליברליזם הפוליטי, הכוח המניע של הליברליזם הכלכלי הוא הממון, שמחולק מראש בצורה אי-שוויונית ולכן עלול לייצר אי-צדק חברתי.

רוב האנשים רוצים שוק חופשי ותחרותי ולא רוצים לחזור לכלכלה קומוניסטית, אבל השאלה שכולנו צריכים לשאול היום היא האם אכן חוסר מוחלט של מעורבות המדינה בכלכלה עוזר לנו לייצר שוק חופשי כזה. ההיסטוריה הכלכלית הוכיחה לנו שכלכלה חופשית לחלוטין בה אין התערבות ממשלתית, לא רק שלא מייצרת שוק חופשי, היא דווקא מעודדת מונופולים, ויוצרת שוק כבול שמנוהל על-ידי מספר מצומצם של בעלי הון (ראה בריטניה לקראת סוף המאה ה-19). שוק שבו אין מערכת חלוקת הון פרוגרסיבית ואין בו רגולציה ואין בו הגנה על צרכנים ועובדים, ייצר חברה מונופוליסטית אי-שוויונית שבסופו של דבר תאתגר גם את המערכת הליברלית הפוליטית, ותייצר שלטון של מעטים, שהוא לא פחות מסוכן מהקומוניזם.

ארה"ב היא הדוגמה הבולטת ביותר לסכנה שקיימת, כאשר הליברליזם הכלכלי הפך לקיצוני והוא מייצר קבוצה קטנה של בעלי הון, שמשתלטים באמצעות ההון שלהם על המדינה. מדובר באחוז אחד מהאזרחים האמריקנים שהצליחו לצבור כל-כך הרבה הון שהם שולטים לא רק בכלכלה, אלא גם במערכת התקשורת ובמערכת הפוליטית.

באמצעות רכישה של אמצעי התקשורת, שכירת שירותיהם של לוביסטים ואנשי ציבור והשתלטות על גורמי כוח אחרים במדינה, מצליחים בעלי ההון בארה"ב לכופף את השלטון ולגרום לו לפעול לטובתם על חשבון טובת כלל האזרחים. אותם בעלי הון מפעילים אלפי לוביסטים כדי למנוע הגדלת המיסים עליהם, כדי לסכל כל ניסיון לרפורמות חברתיות וכדי למנוע כל פעולה של השלטון למען הקטנת הפערים החברתיים.

הפעילות הזאת של בעלי ההון מסכנת את הדמוקרטיה, כי בעלי ההון מעוותים את הפעילות של השלטון ופוגעים קשה בייצוגיות ובמחויבות של מקבלי ההחלטות לבוחרים שלהם. בעשור האחרון השקיעו בעלי ההון בארה"ב למעלה מ-3 מיליארד דולר בקמפיינים של פוליטיקאים, כאשר ברור לכולם שההשקעה נעשתה מתוך כוונה לגרום לפוליטיקאים לשרת את האינטרסים הצרים של אותם בעלי הון. לאט אבל בצורה מתוחכמת בעלי ההון קונים את השלטון בארה"ב, וכך הם מכרסמים בשלטון הדמוקרטי הליברלי שהופך להיות יותר ויותר דומה לפלוטוקרטיה (שלטון בעלי ההון).

בישראל המצב הוא חמור לא פחות וניתן לראות כיצד הליברליזם הכלכלי מכרסם בערכי הדמוקרטיה, ובסופו של דבר פוגע קשה בייצוג ובזכויות של האזרחים. בעלי ההון לאט ובשקט השתלטו על מוסדות המדינה, כאשר הם מנצלים את השיטה הדמוקרטית על-מנת לקדם את האינטרסים שלהם על חשבון החברה. אותם בעלי הון הקימו בארץ מונופולים והם דואגים שהממשלה תימנע מכל פעולה שעלולה לפגוע באינטרסים שלהם.

בעלי ההון שולטים בבנקים, בחברות המזון, בחברות התקשורת ובעיתונות, והם משתמשים בכוח האדיר שצברו כדי לסכל כל פעולה ממשלתית שתפגע בהם. לכן אין פלא שבמקום להיאבק ולתקן את העיוותים במשק הישראלי שסובל מפערי שכר אדירים, מעוני שהולך ומתפשט (לא רק לחרדים ולערבים, ב-50 אחוז מהמשפחות העניות בישראל המפרנס הראשי עובד) ומעמד ביניים שנמצא על סף התפוררות, הממשלה מקדמת עוד הטבות במיסוי עבור בעלי ההון ומטילה עוד מיסים על האזרחים הפשוטים.

בדומה לארה"ב, בעלי ההון מפעילים אנשי לובי רבים, אנשי ממשל ואנשי תקשורת, כדי לנגח כל פעולה או אדם שמנסים לפגוע באינטרסים הכלכליים שלהם. דוגמה קלאסית היא ההתנהגות של בעלי ההון כלפי משאבי הטבע של ישראל, כאשר באמצעות הפעלת לובי כבד בכנסת ובממשלה הצליחו להשתלט על ים המלח ולהרוס אותו, להקים מפעלים מזהמים במקומות שנחשבו לשמורות טבע, וכמעט גזלו מאתנו את הזכויות שלנו על הגז שהתגלה בחופי ישראל.

בעלי ההון גם עושקים אותנו באופן ישיר באמצעות קביעת מחירים מופרזים על מזון, על דיור ועל שירותים בנקאיים, והמדינה לא נוקטת במדיניות שתציל את מעמד הביניים, או ברגולציה שתגן עלינו מפני העושק.

ליברליזם כלכלי במופע הקיצוני שלו, בשום אופן לא קשור לליברליזם פוליטי, וניאו-ליברליזם כלכלי כמו שאנחנו רואים היום בישראל ובארה"ב רק מכרסם בליברליזם הפוליטי. הדוגמה הקלאסית שממחישה שאין קשר בין שני המושגים היא סין שבה יש ליברליזם כלכלי קיצוני, אבל אף אחד לא באמת חושב שיש שם ליברליזם פוליטי. ישראל צריכה לאמץ גישה כלכלית מתונה יותר, שמצד אחד לא תחנוק את הכלכלה ובשום אופן לא תאמץ מאפיינים קומוניסטיים, אבל גם תבטיח שמירה על הליברליזם הפוליטי שנמצא תחת מתקפה בגלל חופש כלכלי גדול מדי שניתן לבעלי ההון.