נקיי הדעת שבירושלים משתעשעים הבוקר בניקיון כפיהם.
אין מהלך טקסי אובססיבי נדוש, דביק, מרוח ומתקתק המביע שאט נפש, בחילה, חלחלה, תיעוב והסתייגות יותר מזה הכל-כך ישראלי ועכשווי, המתיפייף באצילות ומתהדר בטהרנות אין קץ.
וראה-זה-פלא: משיכת הכתף ההמונית הזאת, המתוזמנת היטב, שמורה כתגובת רפלקס יחידה מסוגה עבור חריגה משורת-הדין דווקא כלפי יהודים שהעזו שלא להיות מתוכנתים אידיאולוגית ושהתעקשו שלא לאמץ "דעות נכונות" ופופוליסטיות.
העיתוי מושלם:
בנימין נתניהו, המכלה לריק תקופת כהונה שנייה כראש
ממשלה באפס מעשה מול האיומים הנוראים בהיסטוריה של עמנו, בוחר לגלם את דמותו של "דנידין", אותו "רואה-ואינו-נראה", כל אימת שהוא מטריד, באמצעות שלוחיו הנאמנים, בנפול תרדמה על אנשים, תינוקות בני-יומם בעת ההנקה האחרונה של הלילה בנקודת יישוב אלמונית זו או אחרת.
עתה הוא עצמו, ראש הממשלה שלנו, ניעור מתרדמתו. כבר אירן האסונית איננה על הפרק, אלא דווקא אותו פרץ זעם וצווחה (בלתי סבירים, אך הגיוניים לחלוטין) מצד קבוצת חלוצים, אשר מכלה את כוחותיה נוכח מלחמת התשה, הניטשת בכל יממה מול פחוניה, וזורעת בנפשם, בכל פעם מחדש, אכזבה, תסכול, פחד, כאב וייאוש.
אילו היה מדובר בשלטון צבאי זר, הרי שהיה שכר מסוים בבלימת ההתקפות נטולות הסימטריה מצד ממסד מאורגן ומיומן. אלא שחיילים, המצווים להגן על אזרחי עמם, הפכו, בפקודה, את עורם, והיו עבור חלוצי ההר, בימי שפוט נתניהו, למסתננים ערמומיים, האורבים להם תחת חלונותיהם ומבקיעים בקול ענות גבורה מבעד לתריסיהם.
לנתניהו, אבי אבות האסטרטגיה התקשורתית, יש עדנה כהיום הזה. שנתיים ימים ואין ולוּ פרי בוסר בצקלונו. על משמרתו, נתניהו עֵד לשוד ושבר במדינות האוייב ואין הוא יודע מי לנו ומי לצרנו.
גזירות הספר הלבן
שנתיים ימים וקולות הנפץ מתרבים ברחובות העיר והכפר, משולחים באור יום בידי מרצחים שפלים, נטולי פחד וחופשיים מכל חובת תשלום, הממוקמים בבוסתני טירור, מצפון, מדרום ומִים; ואילו קצין הסיירת, הנואם המופלג, האח של גיבור ישראל - ידיו באזיקים ורגליו בנחושתיים.
ענף הבנייה בישראל מצטמצם לגבולות החלוקה של 1947, משום שחסיד-אומות-העולם נתניהו בוחר להדר במצוות האומות ומתמיד בגזירות הספר-הלבן מבית מדרשו. אזרחי לב-ליבה של הארץ, ירושלים וגלילותיה - ספונים בבתים, שנבנו קודם כהונתו דווקא בידי יריביו הפוליטיים, וזוגות צעירים חולקים חדר עם הסבא או הסבתא (האחרון שביניהם).
החברה בישראל שוחה בעניותה ובניוולה תחת מגף הקפיטליזם הדורסני של חניך אמריקה ובן תרבותה, חסותה וחדלונה. למלך ולמלכה יש בית, יש אומרים בתים; ואילו לנתיניהם אין אומץ לחלץ מכיסם עט פשוט, כדי לחתום על משכנתא.
במשול יציר הרוויזיוניזם, בעוד אביו הפרופסור חי וקיים - המחנה הלאומי והחברתי כמוהו כיתום וגלמוד, ואין דורש את טובת ישראל בעולם ורווחת האזרח בישראל.
גם פלורליזם בשערי המשפט בישראל ושקידה על ראש גשר ערכי בין השופטים ובין עמם, יהדותם ולאומיותם - היה למאכולת אש בידי הזנב לשועלים, אשר שמוט על הרצפה הקרה במעון ראש הממשלה בירושלים.
ילדי-הפלא של גבעות יהודה נרדפים על נפשם במדינת היהודים רק משום שלבנימין נתניהו אין סדר-יום ואין סדר-עדיפויות; לא אג'נדה ולא קונצפציה, ולמצער גם לא כיוון.
נתניהו כבר הוכיח, שאיננו בוחל באמצעים. גם ירי לעבר מתיישבים היה לגיטימי אצל מי שרואה עצמו ממשיכם של שרידי אלטלנה, העולה באש הצלפים.
עכשיו תורם של פרקליטי המדינה הגיע: אֵלו ייסרו בעקרבים את יושבי ההר על שום אהבת האדמה, שאינה מרפה מהם בעידן פוסט יהודי ופוסט אנושי לא להם.
