אלימות ויג'ילנטית

אלימות ויג'ילנטית היא אלימות המתבצעת על-ידי קבוצות אזרחים מתוך תחושה שהשלטון איננו מספק להם את ההגנה המתאימה שהם זכאים לה על-פי החוק. זו צורה אלימה של ההשתתפות הפוליטית, שהיא "פעולה מכוונת ובעלת ביטוי הנראה לעין, הנוגעת למדיניות ציבורית ומנסה להשפיע על עיצובה או על יישומה".

אם נשתמש בטיפולוגיה שפיתח מארש למיון סוגי ההשתתפות הפוליטית, כי אז על-פי טיפולוגיה זו, מסודרים סוגי ההשתתפות הפוליטית לאורך רצף ("סקלה"), לפי רמת האלימות שלהם, מרמת האלימות הנמוכה ועד לגבוהה:

• פוליטיקה קונבנציונלית: הצבעה, שדולות, קבוצות אינטרס.

• עצומות סיסמאות, הפגנות חוקיות.

• חרם, מרי מס.

• שביתות פראיות.

• הפגנות לא-חוקיות, תפיסה לא חוקית של בניינים, חבלה ברכוש.

• חבלה, מלחמת גרילה, חטיפת מטוסים, חטיפת בני-אדם, רצח, הטמנת פצצות, מהפכה, מלחמה.

על-פי הסקלה של מארש, ניתן במידה רבה של ודאות, לדרג את ההשתתפות הפוליטית בקרב נאמני ארץ ישראל ותומכיהם בארץ ובעולם, כהשתתפות פוליטית ברמת האלימות המתקרבת לגבוהה ביותר.

האירועים והתהליכים המדיניים-ביטחוניים המבטאים כניעה לטרור הערבי פלשתיני, התקשורת הישראלית הנוטה ברורות לטובת עבריינות השמאל, אכיפה ושפיטה סלקטיבית הנוטה ברורות לרעת ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון והנגב והגליל, כל אלה ועוד, דחקו ודוחקים לפינה את ציבור בוחרי הליכוד ומפלגות הימין וביותר את הציבור הדתי לאומי ויותר מכולם את הציבור החרדי לאומי.

ככלל, החברה הישראלית היא להלכה דמוקרטית ליברלית, אך למעשה היא מתאפיינת בהיעדר CIVILITY, שהיא לפי הגדרת פרופסור ש.נ אייזנשטט: "נכונות לקיים את הסדר הציבורי, לקבל את עולו מבלי לוותר על האפשרות לשנותו או לבקרו".

העדפת סולידריות על פני נאמנות לחוקי המדינה

היעדר הנאמנות המוחלטת לחוקי המדינה, בחברה הישראלית, שורשיה בהיסטוריה חסרת המדינה של העם היהודי מאז חורבן בית שני, שהביאה להתגבשות אופיינית של עם ישראל. בחברה הישראלית, הסולידריות גוברת על הנאמנות למדינה. סולידריות כזו מתגלה בנכונות האדירה והנדירה להקרבה בעתות צרה למען המדינה, אך היא גם מתגלה ביחס הפקר למחצה כלפי חוק המדינה כשהוא סותר סולידריות מגזרית.

התופעה של העדפת הסולידריות על פני הנאמנות לחוקי המדינה, מובילה לויג'ילנטיות. זו מושרשת בתרבות הישראלית עוד מימי שלטון הטורקים, והגיעה לשיאה בימי השלטון הבריטי, ועד ימינו אלה, כאשר יש הסבורים, שהשלטון בישראל, אינו עושה די להגן על החברה מפני הטרור המדיני והאיסלאמיסטי הערבי פלשתיני.

קיים זעם הולך וגובר, על אזלת היד של השלטון הישראלי בכל הקשור לכניעתו לטרור ברמה המדינית והצבאית. זעם שקיבל משנה תוקף לאחר הסכמי אוסלו, גירוש גוש קטיף וצפון השומרון, הבריונות המשטרתית כנגד הנוער בעמונה, האקטיביזם השיפוטי של אסכולת אהרן ברק ודורית ביניש ושי ניצן, הרס מאחזים, וההכרזות הישראליות על קבלת העיקרון של הקמת מדינה ערבית פלשתינית נוספת.

בכדי להתמודד כראוי עם ההסלמה הויג'לינטית ראוי לעניות דעתי להתמקד באפיקים הבאים:

• שיתוף רחב יותר של הגורמים הלאומיים והדתיים לאומיים והחרדים הלאומיים בשלטון, יביא להפחתת רמת האלימות של ההשתתפות הפוליטית. ככל שתתמעט סתימת הפיות והאפליה התקשורתית והממסדית, יבוטלו הגזירות הביטחוניות והמדיניות כנגד מתיישבים יהודים והתיישבות יהודית בכל רחבי הארץ בכלל וביהודה ושומרון בפרט, ויוסרו החסמים הפוליטיים כנגד נציגי הציבור החרדי לאומי ותומכיו, כך תקטן הנטייה לנקוט בדרכים של השתתפות פוליטית אלימה.

• ככל שהיקף חופש הביטוי של הציבור הלאומי והדתי והחרדי לאומי ותומכיהם יגדל יותר, כך תרד רמת האלימות של ההשתתפות הפוליטית. הרחבת חופש הביטוי של הציבור החרדי לאומי ותומכיו, עשויה לעודד מתינות פוליטית בשל קיומו של אפיק מילולי לשחרור תחושות כעס, וכן בשל העובדה שעידוד מצד הממסד להשמיע את האידיאולוגיה שלו, להציג ולהשתבח בהישגים החינוכיים והחלוציים שלו, יכול למתן את זעמן של קבוצות בציבור הזה הרואות בביטויים אלה חלק חשוב של תרבותו וזהותו היהודית. במלים אחרות: עצם ההרחבה של חופש הביטוי מסוגלת להפחית אלימות וגם למנוע אותה (בנבנישתי איל, "הסדרת חופש הביטוי בחברה מקוטבת" משפטים ל (תשנ"ט), 29).

• ככל שרמת הביטחון במדינה גבוהה יותר, כך תפחת רמת האלימות של ההשתתפות הפוליטית. ככל שהמצב הביטחוני במדינה נתפס כחזק וכנצחון מוחץ על הטרור הערבי פלשתיני, ככזה שאינו נכנע לתכתיבים בינלאומיים ולאומיים המסכנים את בטחון המדינה ואזרחיה באשר הם, כך גדלה גם תחושת הביטחון האישי שחשים הפרטים, וגדלה אצלם המוטיבציה להשתתפות פוליטית מתונה יותר - כתוצאה מתחושת הביטחון הקיומי והלאומי.

המצב ההפוך מכונה בפי שפרינצק בשם "אלימות ויג'ילנטית" - Vigilante Violence. וזו הגדרתו: "אלימות המתבצעת על-ידי קבוצות אזרחים מתוך תחושה שהשלטון איננו מספק להם את ההגנה המתאימה שהם זכאים לה על-פי החוק. אלימות ויג'ילנטית איננה מהפכנית, ואיננה קשורה בדרך-כלל לקונפליקט של לגיטימציה עם המשטר". שפרינצק אהוד, בין מחאה חוץ פרלמנטרית לטרור: אלימות פוליטית בישראל (ירושלים: מכון ירושלים לחקר ישראל, 1995), 7 - 8.