ישבתי השבוע בשורה של ערעורים פליליים בהם דנו השופטים דבורה ברלינר, ג'ורג' קרא ומרים סוקולוב בבית המשפט המחוזי בתל אביב. מתוך חמישה תיקים, בשניים היו עסקות טיעון. בשני המקרים מתחו השופטים ביקורת - מנומסת אך חד-משמעית - על הענישה לה הסכימה המדינה. במקרה אחד הוסכם על 12 חודשי מאסר בפועל וקנס של 500 שקל לפורץ שריסס בגז פלפל את בעל הדירה שהעז להתנגד לו. רף הענישה הזה - קבעה ברלינר - אינו נותן משקל להיבט הנפשי והטראומתי של העבירה. אנחנו היינו קונסים אותו לפחות ב-5,000 שקל, הוסיפה שלא לפרוטוקול.

במקרה השני, המדינה עצמה הודתה שבבית משפט השלום נעשתה עסקת טיעון מקלה ביותר. שוב מדובר היה בהתפרצות, שהפעם נגנבו בה בין היתר שלושה אקדחים שגורלם לא נודע; ברלינר וקרא אמרו, כי אין כמעט מקום לספק שהם הגיעו לידיים עברייניות. שם הסכימה המדינה, עוד בבית משפט השלום, ל-11 חודשי מאסר בפועל; השלום הסתפק בשישה, והמחוזי העלה לרף העליון. על עסקה זו אמרה ברלינר, שהיא הלכה כברת דרך ארוכה לקראת הנאשם ואינה מתמודדת עם הצורך להילחם בעבירות הרכוש.

המסקנה: שום דבר לא מזיז לפרקליטות. גם כאשר בתי המשפט אומרים שוב ושוב שמוגשות להם עסקות טיעון מקלות מדי, המדינה ממשיכה בשלה. היא התובעת והיא השופטת - והיא זו שמפקירה את רכושנו, בטחוננו וחיינו בידי מי שהעונשים המגוחכים הללו אפילו לא מתחילים להרתיע אותם.

מה שמביא אותנו במישרין לנקודה הבאה. מבחינתם של יהודה וינשטיין ומשה לדור, מה שהיה הוא שהיה בביקורת על הפרקליטות. השבוע הם שוב נעמדו על רגליהם האחוריות בהתנגדות נחרצת לכל פיקוח חיצוני על המערכת שבראשה הם עומדים. השניים טענו שמדובר במערכת מן המפוארות בעולם הנמצאת תחת פיקוח צמוד, והזהירו שפיקוח חיצוני יפגע בעצמאותה.

זהו אותו משרד משפטים שדוחף ללא הרף להגברת הממשל התאגידי בחברות ומחייב אותן בעוד ועוד אמצעי פיקוח ובקרה. זהו אותו משרד משפטים שמעניק לרגולטורים אמצעים יותר ויותר דרקוניים כדי לפקח על התנהלותו של השוק החופשי. אבל כאשר זה מגיע אליו - כל האמצעים (כולל הגזמות ובלופים) כשרים כדי להבטיח שדבר לא ישתנה.

נחזור לרגע לקטע הקודם. אם בתי המשפט מותחים שוב ושוב ביקורת על עסקות הטיעון, והפרקליטות ממשיכה בהן כאילו דבר לא נאמר - איזה מין פיקוח זה? כלומר: זהו פיקוח, אבל כזה שהפרקליטות שמה עליו פס. חוץ מזה, ארגון ראוי לשמו יודע שפיקוח הוא בבחינת מה שהגמרא מכנה "ממה נפשך": אם אינו מוצא ליקויים - מה טוב; ואם הוא מוצא ומתקנים אותם - עוד יותר טוב. המסקנה: הפרקליטות איננה ארגון ראוי לשמו.

אני לא מבין את הפליאה סביב דברי השבח לבנימין נתניהו בטקס במלאת שנה לאסון הכרמל. הרי זה מה שנתניהו עושה תמיד: מציב את עצמו במרכזה של כל פעולה שלדעתו יכולה להניב לו בונוסים בדעת הקהל. ראו למשל את הקמת ועדת טרכטנברג או את שחרורו של גלעד שליט. נתניהו פשוט מוכיח בפעם המי-יודע-כמה, שתבונתו והשכלתו נדחקים מפני אישיותו ויוהרתו.

עוד משהו בתחום הפוליטי, הפעם - מעבר לים. בסוף השבוע שעבר אישר הקונגרס האמריקני, ממש ברגע האחרון, חבילת קיצוצים בתקציב שמנעה את שיתוקו של הממשל. מי שחשב שמאות המחוקקים למדו משהו מן הפארסה של הגדלת תקרת החוב רק לפני ארבעה חודשים, למד ששום דבר לא השתנה אצלם. השיקולים הפוליטיים האישיים הם העומדים במקום הראשון, השני והשלישי; כל היתר נדחק אחורה.

כלכלת ארה"ב מאיימת להיקלע למיתון כפול ולגרור אחריה את כל העולם; אירופה בוערת והאירו עומד על סף קריסה; הכלכלה הסינית מראה סימנים ראשונים של האטה יחסית - וחברי הקונגרס מתווכחים על עוד דולר לעצמם ופחות דולר ליריביהם. למי שמקנא בדמוקרטיה האמריקנית, זהו שיעור מצוין.

עוד שבוע שגרתי ברכבת ישראל: שיבושים של שעות בתנועה באזור תל אביב בשל קריעת כבל, ילדים הופרדו מהוריהם בתחנת לוד. נכון שהאירוע הראשון לא היה באחריות הרכבת, אבל עד מהרה התברר שאין לה שמץ של מושג כיצד להתנהל במקרים של תקלות בלתי צפויות שכאלו: הקופאיות לא ידעו מה לומר, הכסף לא הוחזר, לו"ז לתיקון לא פורסם, תחבורה חילופית לא ניתנה. ואילו את האירוע השני הסבירה הרכבת במילים "אי הבנה" - תיאור מקומם למה שעלול להותיר צלקות טראומטיות ארוכות טווח.

אל תדאגו: בשבוע הבא יהיו תקלות חדשות עם תירוצים חדשים. רק הנוסעים יישארו אותו הדבר: מרוגזים, מנוצלים וחסרי תחליפים. העיקר שלא יגעו בזכויות של העובדים, ושלא יעזו אפילו לחשוב על הכנסת נוהלי עבודה מודרניים ועל העברת חלק מן המטלות למי שמסוגלים לעמוד בהן.

הקרדיט על הקטע הבא שייך לעידו אשד, פרשן הכדורסל של ידיעות אחרונות. הוא היפנה השבוע את תשומת הלב לכך שמכבי תל אביב ניהלה מו"מ עם כוכבה של שרלוראה, דמונד מאלט, עוד לפני שהיה ברור שהמשחק בין השתיים (יום ה', 22.12.11) יהיה לפרוטוקול בלבד. אשד הזכיר עוד מקרים בהם פעלה כך הקבוצה בעבר הקרוב, ובעלי זיכרון ארוך יותר יודעים שזה ממש לא סימפטום של עונת 2011/12 בלבד.

הקבוצה של שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן פשוט מתנהגת כפי שהיא רגילה מזה שנים: יש חוק אחד לה וחוק אחד לכל השאר. מה שאסור לקבוצה מן השורה, מותר ל"קבוצה של המדינה". היא יכולה לנהל מו"מ עם שחקנים ומאמנים שתחת חוזה, אבל כאשר שחקן שלה (ג'רמי פארגו) מפר את הסכם - היא תוציא ממנו רבע מיליון דולר. הפיינל פור הוא בסדר גמור ביורוליג אבל פסול מיסודו בליגה הישראלית. ועל זה, יספר לכם מזרחי, מקבלים את פרס ישראל.