בניה ובנותיה של אומה פזורה, פצועה, מדממת ומתאבלת, מלקקת פצעיה ומונה את מתיה, ניצולי מחנות השמדה נפלטים מן הים, נישאים על הגלים ונשטפים אלי חוף הנתון במחלוקת מדינית, כפסולת אנושית, שאריות ורסיסי חיים, אודים עשנים של קהילות יהדות אירופה.

היישוב העברי "הוותיק", קולט אלפים, שהופכים לרבבות, אוניות עמוסות בפליטים רזים, כחושים, מזי רעב פיזי ושברון לב נפשי, מלביש אותם ושולח אותם למחנות אוהלים, למעברות, למבנים זמניים המאכלסים בדוחק את מי שזה עתה יצאו מקסרקטינים גרמניים.

אין דבק חברתי יעיל יותר מסכנה משותפת ומזרת אימה, מחשש של כליה פרטית המאחד את כל הנקבצים אלי עמוד הדגל במרכז המחנה. שלטון המנדט הבריטי עומד לקראת סיומו, המחלוקת על חלוקת הארץ בשיאה, המדינות הערביות לוטשות עיניהן אל עבר "פלשתינה", ותושבי הארץ הערבים מתכוננים לקראת הקרב.

האו"ם מכריז על סיום המנדט הבריטי ועל הקמת שתי מדינות עצמאיות על דרך של חלוקת הארץ. משפט שלמה בגרסה מדינית.

אנחנו החברה: אתוס הסולידריות

קהילות של היהודים שנקבצו ובאו ממדינות רבות, מתרבויות מגוונות ודוברי שפות שונות, מגלים ביחד את כוחו המאחד של הפחד מפניה של כליה אולטימטיבית, ומנהיגי היישוב העברי בארץ ישראל מסיימים את המחלוקת ביניהם בנוגע לכמות היהודים הפליטים שהיישוב הדל יכול לקלוט מבלי להתמוטט.

וכך נולדה לה הסולידריות בין יוצאי ארצות ותרבויות שונות, ודוברי שפות ובעלי מנהגים מגוונים, בעלי ממון ותורמים, אנשי חקלאות, בניין, תעשיה ומלאכה, סוחרים וחקלאים, אנשי רוח ולוחמים, פועלים מן הזרם הסוציאליסטי האדום, משלבים ידיים עם רוויזיוניסטים, דתיים, מסורתיים. אומה חדשה נולדה.

הדבק החברתי כמטבע לבניית חברה היה אך טבעי, ומטבעות שהנפיקו אותו צצו למכביר. את שרידי הבדלנות פירק דוד בן-גוריון עם ההכרזה על הקמת צה"ל, ופירוק הצבאות הפרטיים אשר שירתו אידיאולוגיות סקטוריאליות. מדינה אחת, צבא אחד, כלכלה אחת, עם אחד מפוזר שהפך לאומה אחת עם חזון מדיני מוגדר.

אנחנו המדינאות: אתוס החרדה

החרדה מפני כליית העם, מלווה בצלקות מלחמת העולם השנייה ומלחמת הקוממיות, לצד התחושה שנעזבנו לנפשנו בעת שצוררים ניסו להכחיד את נפשותינו, יצרה כאן דבוקה חברתית שכמוה לא נראתה בהיסטוריה האנושית המתועדת.

אבל החרדה היא יותר מאשר דבוקה חברתית. היא מצב נפשי מעורער, המוליך עם שלם אל עבר התקרנפות חרדתית, ומבנה אישיותי לאומי של מאניה על הציר הפסיכולוגי שבין התנהגות פוסט-טראומטית לאגרסיביות (בעולם הפסיכולוגיה זה נקרא PTSD), ותוקפנות היא תופעה נפוצה בקרב הלוקים בהפרעה זו.

ישראל של הדבוקה החברתית יצרה חברה מגובשת סביב אתוס ההישרדות, עם סימפטומים של PTSD, המניעים התמודדות עם חרדה באמצעות תוקפנות ועוינות מוגברת. בהקשר זה אני נוהג לצטט משפט שלדעתי צוטט מפי סולן של להקת רוק כלשהי: "זה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אותך".

ובהקשר הישראלי, התקומה הלאומית המבוססת על קוממיות מדינית משלמת את מחיר הדבוקה החברתית באמצעות כופר מדיני. העם היהודי זכה למולדת וחי על חרבו בתמורה (או לפחות כל עוד אינו מחלים מתסמונת PTSD).

אנחנו הכלכלה: אתוס היצרנות

צינור הפליטה של אירופה הפך למדחס קיטור שייצר אנרגיה זמינה על חורבותיו של עם, וכך נולדה לה אומה מתוך עם. היישוב היהודי הפך למכונה של תקומה ציונית, ואת גלגלי השיניים של מעשה המרכבה הזו שימנו מטבעות של ויתור, שיתוף, התנדבות, קבלה, הכלה, חמלה, ערבות, מעורבות, ועוד המוני ערכים המשמשים כדבק חברתי יעיל ואיתן.

חולים ונכים, ותיקי הישוב ועולים חדשים, אזרחי ישראל ויהודי הגלות, כולם תרמו את חלקם לתקומה הישראלית. ניצולי מחנות ההשמדה הזרימו למדינה הצעירה את כספי השילומים שהניעו את הכלכלה (למורת רוחם של רבים). בעלי מקצועות "חופשיים" עבדו בחקלאות, תקופת "הצנע" עברה ואנשים המשיכו לחיות בצנעה וביצרנות. מכונת התקומה הייתה פס יצור המוני. יצרנות הייתה שם המשחק שהקים כאן משק וכלכלה.

הפיחות המזדחל במעמדו של אתוס התקומה לא הופיע כאן כרעם ביום בהיר, הוא הופיע לאיטו כסרטן ממאיר, ישוב בתחילה ביציע, ועד שהחל להופיע, בלי בושה ובמפגיע, בשורות הראשונות של הציבוריות הישראלית, דורש את "הכבוד האבוד" שלו ותובע את ה"פיצוי" על שנות "הדרה".

לפתע לא הייתה עוד בושה להיות "אני" במקום "אנו". הקולקטיב הוחלף על-ידי הקואופרטיב, והסקטוריאליות הזדחלה אל מרכז הבמה במטרה להחליף בתפקיד הראשי את הסולידריות. המטבעות של ויתור, שיתוף, התנדבות, קבלה, הכלה, חמלה, ערבות, מעורבות, ועוד המוני ערכים ששימשו כדבק חברתי יעיל ואיתן בתקופת הסולידריות, פינו את מקומם למטבעות הסקטוריאליות. ערכי תש"ח פינו מקומם לערכי ה- ש"ח.

["השר ישי: עיר חרדית בלבד תהיה ללא הכנסות, ללא ארנונה ולא תוכל להתקיים", חדשות 10, נענע10]

חברה: פאתוס הבדלנות

הבדלנות שהייתה סמויה בתקופת מפא"י, כאשר חברינו, אנשינו, מקורבינו, קיבלו עדיפות בהסתר ובהיחבא, הפכה משיטה של שוק שחור מאחורי הקלעים, לדגל שראוי לנופף בו, לקרדום שראוי לחפור בו, לאתוס גלוי שניתן להבנות באמצעותו, לפאתוס שנישא בראש חוצות ברחובות, בהפגנות, לדגל חברתי ופוליטי, לאש התבערה השורפת את הדבק החברתי של האידיאל הציוני. החברה הישראלית הפכה ממפעל תקומה לאומי וסולידרי, למפעל של בדלנות סקטוריאלית.

מערכת הקשרים הלאומית המבוססת על דבק חברתי סולידרי, נדבקה בנגיף של כשל חיסוני הפועל נגד הסולידריות באמצעות סקטוריאליות. את האתוס של "אנו באנו ארצה, לבנות ולהיבנות בה", החליפו סרסורי דעת קהל באמירות כמו "הברית הקדושה בין יוצאי המעברות ויוצאי המחתרות".

הממלכתיות פינתה את מקומה למפלגתיות, לפלגנות, להתבדלות, להסתגרות, להתקרנפות. ישראל הפכה ממדינת המיעוט הנרדף, למדינת המיעוטים הרודפים איש את רעהו, איש את אחיו (וגם את בן-דודו, את שכנו, את הגר, את השונה...).

האחווה החברתית קפצה ממגדלי עזריאלי אל מותה, והתנפצה לאלפי רסיסים של סקטוריאליות.

מדינאות: פאתוס התוקפנות

רסיס לרסיס זאב. כל אדם לעצמו. קפיטליזם פוסט-מודרני שבו המציאות ניבטת אלי דרך חשבון מופרט של רווח עצמי. מה יוצא לי מכל זה? גם במישור החברתי-פרטי, וגם במישור החברתי-לאומי, וגם במישור המדיני-בינלאומי. התוקפנות הנדרשת לשם הגנה על הסקטוריאליות בראייה העצמית הצרה, היא אותה התוקפנות המשמשת לשם "הגנה" על הראייה המדינית הצרה.

את הכלים ששימשו את אתוס תש"ח לשם יצירת סולידריות של תקומה, הסבה החברה הישראלית לנשק סקטוריאלי בעל ראייה צרה. אתוס החרדה המאחד, רכוב על גל של PTSD אלים, החל לדהור ברחבי הארץ. אתוס "הניצוד הלאומי" הפך לפאתוס של "צייד לאומני".

ראייה צרה היא צרה צרורה, והנביא ישעיהו של 2012 היה כותב: "וכיתתו אתיהם לחרבות, ומזמרותיהם לחניתות, וישא גוי אל גוי חרב ויעשו להם מלחמה".

כלכלה: תפוס ככל יכולתך

במציאות שבה האדם מגדיר עצמו בהשוואה לאדם אחר, באופן סקטוריאלי ומתוך ראייה צרה של "אני וזולתי", אשרי וטוב לי בנוי על תפישה של אשראי וטוב לי.

במציאות שבה מעמד חברתי הוא נגזרת של ערך פרטי, במציאות שבה ערך פרטי הוא מדד של ממון, במציאות שבה ממון הוא המימד והמעמד, במציאות שבה הדדיות היא מדד לשיעור הרווח - המטבע החברתי הוא נטול ערך.

בעת שדור תש"ח עבר את שנות החמישים בתקופת "הצנע", היה משק המדינה במצב רעוע וללא אופק אמיתי של הצלחה ושגשוג כלכלי. ואף על-פי כן, ולמרות הקשיים היומיומיים, אתוס התקומה החזיק את הדבוקה של הדבק החברתי. היה מעט וזה הספיק.

היום כבר אין מעט. נהפוך הוא. ישראל היא בין הכלכלות המתקדמות, היציבות, בעלות שיעור הצמיחה היציב בעולם המדינות המפותחות. ישראל היא יצואנית של הון אינטלקטואלי, של סחורות וירטואליות, של הייטק שמניע את העולם הטכנולוגי, ושל חקלאות שמניעה את מיגור הרעב. ישראל של 2012 היא משק ברוך-כשרונות ופוטנציאל עסקי, כלכלי, טכנולוגי, מדעי...

ואף על-פי כן, החברה הישראלית צעדה בקיץ האחרון ברחובות וביקשה דיור, בריאות, חינוך, מימון, חירות.

ישראל הסקטוריאלית הגיעה לסוף ימיה. הבדלנות הממארת בשיטת "איש איש לעצמו" פשטה את הרגל ופשטה לחברה הישראלית את העור, ואת האור. רסיסי החברה הישראלית שהתנפצו על המדרכה של מגדלי עזריאלי, סמל תהליך הש"ח שעבר על החברה הישראלית, לא יהיו מרוחים על המדרכה עוד זמן רב.

הסקטוריאליות גוססת. החברה הישראלית שצעדה בקיץ האחרון ברחובות וביקשה דיור, בריאות, חינוך, מימון, חירות, לא הרימה את נס המרד המלא והמוחלט, משום שאינה יכולה למרוד בעצמה. החברה שהתפשטה מערכיה צריכה פשוט להתלבש בהם מחדש.

צעדות הקיץ האחרון לא הניבו את הפרי שביקשו ההמונים לאכול, משום שזהו פריו של עץ שצריך לטעת, להשקות, להזין ולטפח. זהו עץ עדין המחייב הקרבה של ויתור, שיתוף, התנדבות, קבלה, הכלה, חמלה, ערבות, מעורבות, ועוד המוני ערכים המשמשים כדבק חברתי יעיל ואיתן.

זה עץ שלא יצמח על אדמת הטרשים הסקטוריאלית, הוא לא יוכל להיזון על פאתוס של בדלנות חברתית, הוא לא יוכל לשתות ממעיין של פאתוס התוקפנות המדינית, והוא לא יוכל לצמוח במציאות כלכלית של "תפוס ככל יכולתך".

הערת שוליים ומידע לציבור הסולידריות החברתית: מגן דהרי אוסף רסיסי סקטוריאליות ומתחיל במבצע של הדבקת רסיסים ביום שבת הקרוב, בשעה 19:00, ממש מתחת למגדלי עזריאלי. פרטים נוספים בדף הפייסבוק שלו.