איפה היית, רן אדליסט

במדינתי הדמיונית, אתה לא היית פרשן. לא בגלל שהייתי מטיל עליך חרם, אלא משום שהייתי מעמת אותך עם הערכותיך הישנות. אחרי עימות אחד, המבוכה הייתה מדריכה אותך לוותר, או גרוע מכך - לעשות בחינה מחדש של האידיאולוגיה אותה ינקת משחר ילדותך.

כתבת ספר, ונתת לו את השם "איפה טעינו". אתה, כמי שמעסיק את עצמו בהפצת מסרים שמאלניים, שואל ועונה (בתוך הספר) איפה טעינו. כדי לקדם את מכירת הספר, מישהו מהחברים שלך סידר לך ראיון בתוכנית הבוקר של דן שילון וטלי מורנו (28.12.11).

מי שראה, ראה. מי שלא, החמיץ קשקוש מתיש על טעויות של מנהיגים, שאין להם ולא כלום עם הטועה הסדרתי רן אדליסט. במקום לספר לנו סיפורים על טעויות של אחרים, היית צריך לכתוב וידוי על הטעויות שלך, פלוס הסבר שהיה נספג באוזן כרויה: הייתי מאוהב בהן- עד כלות. שד עלום (שמדבר ערבית) הצליח לסכסך ביני לבין הטעות. למרות שהפרידה הייתה קשה, ההתפכחות הייתה חוויה מעצבת.

דן שילון, תוך שהוא מעלעל בספר אמר לך: "מעולם לא קראתי מסמך כל כך פסימי לגבי עתידה של מדינת ישראל... אתה כותב כי הקיץ הקץ על מדינת ישראל כמדינת היהודים". ותשובתך: "זה מדעי, זה מדעי". יותר מאוחר הסברת: "כשאני אומר מדעי - אני מתכוון לדמוגראפית". את אלפי חללי מערכות ישראל, הגדרת כ"חללי שווא". אחר-כך הסברת לנו שהחזקת ה"שטחים" היא מקור הצרות.

קץ מדינת היהודים??? על אנשים כמוך אמרו חז"ל: "תיפח רוחם של מחשבי הקיצין". הלכתי לארכיון ושלפתי כמה קטעים מהם ניתן ללמוד משהו על היכולת שלך להבין את המציאות. הקטע שודר במרס 96', בעיצומה של מתקפת טרור של מתאבדים. מוזר שדווקא פיגועי ההתאבדות נסכו בך אופטימיות שבחלוף גל הטרור ממתין לנו השלום של פרס ורבין. בקטע הראשון ובקטע השני אתה מסביר לנו הילידים, שמדובר ב"פרפורים אחרונים של החמאס". בקטע השלישי, האחרון, אתה מביע את ביטחונך שהטרור הוא פרוזדור לשלום. אגב, הקסדה בראש של לימור לבנת, זו לא קסדה - זו התסרוקת. שופופו...