מדינה ללא דת - הופכת למפלצת

ישנו הלך רוח בחברה הישראלית, שמייחל להפריד דת ממדינה, שרואה את כל הבעיות של המדינה, מתחילות מחיבור הדת למדינה. האומנם? . בעצם זהו חלק מתנועה עולמית השואפת להפרדת הדת מהמדינה. הנושא מעלה שאלה חשובה נוספת האם יש כלל אפשרות למדינה להתנהל בלי דת במובן היותר עמוק של דת. במובן של עקרונות מוסר, של השקפה, של אמונה.

אם נתייחס למהלך העולמי של הפרדת מדינות מהדת, אזי יש לדעתי לשמוח על היתחלנות מדינות העולם, כי נראה שהמדינות החילוניות יותר מוסריות, יותר שומרות על כבוד האדם וחירותו, ובמימד היהודי יותר מתחשבות באורח החיים היהודי, (אם כי יש גם דוגמאות הפוכות כמו ברה"מ לשעבר שמחקה את הזהות היהודית, אבל לא עליה אנו מדברים). ההסבר לכך לדעתי שהממסד הדתי בעולם לא תרם בלשון המעטה לרמת המוסר של המדינות, למרות שהיינו מצפים (בגלל הנאיביות שלנו) שאנשי הדת ירוממו את המדינות, ויכניסו מימד מוסרי ערכי להנהגת השלטון. בפועל אנו יודעים כמה דיכוי הרג וכפייה יצאו מהממסד הנוצרי או המוסלמי במשך ההיסטוריה.

ישנה אימרה בציבור החילוני אידיאולוגי שרוב הפשעים במשך ההיסטוריה נעשו בשם הדת, איני בטוח שהיא לגמרי נכונה, אבל בודאי אחוזים ניכרים מההרג הרס והשוד נזקפים לחובת הממסד הדתי בעולם.ולכן ירידת קרנה של הנצרות בעולם המערבי מעודדת ומשמחת, כמו הפרדת הדת מהמדינה.

אבל מקוממת מאוד ההשוואה היוצאת דרך אגב בין היהדות לבין הדתות האמורות, כי בהיסטוריה של עמנו, חכמי הדורות היו הגורם המרומם, המדריך ומחנך את העם ככלל ומנהיגיו בפרט, עיון בספר מלכים למשל מראה לנו עובדה פשוטה, המלכים ששמעו לקול הנביאים לקול התורה היו גם המוסריים יותר במישורים החברתיים השונים, ובתקופות שנהגה הפרדה של המדינה מהתורה העם כולו סבל והתענה תחת המלכים שהיו רשעים.שעשקו את האזרחים לטובת עצמם.

כל מתבונן בעין פקוחה בהתפתחות העולם, יודה שערכי תורת ישראל וחכמיה תרמו יותר מכל תנועה אחרת בעולם להתעלות העולם, כאשר בעמים אחרים הנשים נחשבו לשפחות, בעם ישראל הן קיבלו כבוד יותר מהגברים, עם ישראל נגמל מהעבדות מאות רבות בשנים לפני שאר העולם. חוקי דאגה לעניים יתומים ואלמנות מנת חלקנו עוד ממשה רבנו. מצוות של השבת אבדה,מתן הלוואה בלי ריבית לנצרכים. איסור על מתן עצה לא הגונה לאדם, על הוצאת שם רע ולשון הרע על בן אדם ועוד כהנה רבים. נכון שחוקי התורה מגבילים, ולא תמיד נעימים, אך גם נכון שכל מחנך הוא מגביל ולא תמיד נעים, אבל מחנך.

מדינה חייבת השקפה אמונית מוסרית שמכוונת אותה

נכון שהיום בעיניים חילוניות חלקים ממצוות התורה נראים מיושנים או אף מגבילים ללא צורך. נכון שהיום כאשר חלקים ניכרים מהעם לא מכירים בבורא העולם, אין מקום לחוקים דתיים הנוגעים לחיי הפרט להיחקק במדינה, הם היו נכונים כאשר כל עם ישראל הכיר באמיתות התורה, וריבונות השם.

אבל באמת אי-אפשר להפריד דת ממדינה, במובן הרחב של דת. אין שום מקום לחוקים שהם, אם אינם באים על בסיס של השקפה המחייה אותם, הנותנת להם לגיטימיות. הביטוי חוק הוא חוק הוא חוק, הוא ביטוי אומלל ומאוד מסוכן. הרבה רשעים בעולם התחבאו מאחורי החוק, גם הרשעה הנאצית התחבאה מאחוריו. ישנה אימרה שפושע קטן עובר על החוק, פושע בינוני מוצא פרצות בחוק ופושע גדול מחוקק את החוק. מדינה חייבת דת, השקפה אמונית מוסרית שמכוונת אותה, ובלעדיה היא הופכת למפלצת.

פעם פנה אלי חייל בצבא, תגיד לי באמת, אתה חייל עם נאמנות כפולה, אתה מצד אחד מקבל ומבצע פקודות שאתה מקבל מהמפקדים, ומצד שני אתה שומע לקול הרבנים שלך, אם יאמר לך הרב לנהוג אחרת מהמפקד למי אתה תשמע? עניתי לו שלדעתי אם יש בצבא איזה חייל שאין לו נאמנות כפולה כפי שהגדרת, הרי שהוא חייל מסוכן שאסור להחזיק אותו בצבא יום אחד, אסור למסור בידיו נשק, חייל שמבצע רק מה שהמפקד שלו אומר בלי להעביר את הדברים שום סינון, בלי לבחון את מידת מוסריותם, זה רובוט זה לא בן אדם. החייל הדתי בוחן את מוסריות הפקודה ביחס לערכי התורה, חייל אחר אולי ביחס לצו מצפונו, אבל כל חייל שפוי בוחן את הפקודות לפני ביצוען.

היפוך התבליט, נובע מההבדל הגדול בין היהדות לדתות העולם, בין התבטלות לבורא העולם, לערכי מוסר מוחלטים, לבין שלטון עריצים המתיימרים לדבר בשם האלוהים. על-פי השקפת היהדות, בורא העולם החל לייסד את האומה העברית החל מאברהם אבינו, על-מנת לבנות מדינה שתתנהל על-פי תורתו, ותנחיל לכל העולם דוגמה ומופת לחיים חברתיים מתוקנים ובריאים.לשם כך נבחר אברהם אבינו דווקא בשל אהבת האדם שבו, וגמילות חסדיו המיוחדת.

העולם יכתת חרבותיו לאתים רק לאחר שידע את האלוהים, שיכיר בערכי הצדק האובייקטיביים, שידע שעל כל מעשיו הוא עתיד ליתן דין וחשבון, ללא בסיס של מוסר אלוהי מוחלט, אין מכנה משותף להעמיד את האנושות עליו. צדיקים פרטיים היו כל ההיסטוריה והם לא הצליחו לתקן את העולם, לשם כך נצרכת אומה נבחרת.

הדיון על הפרדת דת ממדינה צריך לחלק לשני תחומים:

1. חקיקה דתית הנוגעת לענייני הפרט, חירותו והתנהגותו.
2. נושאים ערכיים כלליים כמערכת המשפט, החינוך והגדרת מיהו יהודי.

• בנושא הראשון לא נראה שהדתיים הרוויחו מחקיקה כזו, גם לא צביונה היהודי של המדינה. האם איסור נישואים אזרחיים לדוגמה הועיל במשהו? מי שלא רוצה נישואים כדת משה וישראל הרי מוצא את הדרכים לכך, ולעומת זאת עצם האיסור מרחיק אנשים מחתונה יהודית. יש מקום לאפשר חוקים כאלה רק כאשר הם באים לא מחוגי הדתיים, אלה מהציבור הכללי, ובהסכמה רחבה. אומנם מתן חופש דת נוגד לגמרי את היהדות, אשר רואה בחלק מהדתות עבודה זרה, אשר מצוה לבער מן הארץ, עובדי עבודה זרה כוכבים ומזלות בכלל הורסי העולם (כבר נגעתי בנושא לעיל)

• בנושאים הערכיים אין כאמור בסיס לקיומה של האומה בלי ערכי המוסר,וזהו יעודה של המדינה על-פי התורה. ולכן בנושא זה אין אפשרות להפרדה בין השתיים. על כן מובן למה מגילת העצמאות עוסקת בנושאי אמונה, בערכי היסוד של המדינה, כפי שהבינו אותם מייסדיה. מהו מוסר מלחמה? מהי מדינה יהודית?מהו הבסיס לחוק השבות?מתי נכון לצאת למלחמה? עוד שאלות כהנה רבות, הן שאלות דתיות/אמוניות, ואי-אפשר להתחמק מהן.

אוצר המשפט העברי - מנותק ממערכת המשפט בארץ

כשאנו דנים על מערכת המשפט, הציפייה של שלמי אמוני ישראל, היא לחבר דת למדינה. כי נכון להיום בעיניים תורניות, זו מערכת המתנהלת על-פי חוקות הגויים. זה לא משפט עברי, גם לא חילוני. אין בשום מקום משפט "חילוני". כל שופט , מלבד חקר המציאות, מבטא את השקפת עולמו בפסיקתו, את אמונתו, את השקפתו המוסרית.

אבל נכון להיום בבתי המשפט, אפילו שופט שיש לו אלוהים, נאלץ לשפוט יחידי כי זו המסגרת, למרות שתורת ישראל מתנגדת למשפט של פחות משלושה שופטים. וכן נאלץ למסור לעורכי דין לנהל את חקירת בעלי הדין והעדים, הנהגה האסורה על-פי תורתנו ומביאה לעיוות המשפט ועוד כהנה רבות ירושה מהשלטון הבריטי הזכור לרע. בעוד שבארצות רבות אוצר המשפט העברי הולך ותופס מקום חשוב, דווקא בארץ העברים אנו סובלים ממערכת כה מנותקת וזרה.

נושא שלא התייחסתי אליו עד כה, והוא תקציבי המדינה למוסדות דת, ישיבות וכדומה, ולא בכדי לא עסקתי בו. אומנם רודפי הדת אוהבים לנפנף בו, אבל הוא לא ממש שייך לנושא. המדינה מנהלת תקציב, ומחלקת אותו על-פי קריטריונים שונים, לצרכים שונים, ומטבעם של דברים עסקנים שונים מכל המגזרים דואגים לאנשי שלומם. אחד לא אוהב את תקציב הישיבות ואחר את תקציב רשות השידור או הספורט והבידור.

אם המדינה הייתה מחליטה לא לממן מוסדות חינוך, מפריטה את החינוך, ברור שגם לדתיים לא היה מימון, וכאשר יש תקציב, ברור שגם המגזר הדתי רוצה את חלקו. אמירות שהחילוניים מממנים את החרדים הן דמגוגיות, באותה מידה אפשר לומר הפוך, כולנו שמים כסף בקופה הציבורית והממשלה מחלקת אותה לפי הבנתה. לדעתי ככל שהקריטריונים לחלוקת תקציב יהיו אחידים ללא הבדל בין המגזרים כך הם יהיו יותר צודקים, נכון להיום לדעתי דווקא מופלים לרעה המגזרים הדתיים שמקבלים פחות כסף פר תלמיד.

לסיום רציתי לומר שברוך השם אין כמעט חוקים דתיים בכנסת, אין כמעט שום תחום שהחוק מגביל את האזרח החילוני באורחות חייו, ולעומת זאת כמעט כל עם ישראל עושה ברית מילה, וחוגג את חגי ישראל, שומר כשרות ומתחתן על-פי תורת ישראל , רובם שומרים שבת ברמה כזו או אחרת ומרגישים זיכה לתורה. ואם גורמים אנטי דתיים דאגו להקים בתי קברות אזרחיים, כולנו יודעים שעם ישראל לא קנה את הסחורה, נקברים בהם מעט מאוד אנשים וגם הם ברובם לא יהודים. בתי כנסת בקיבוצים הם כבר לא מחזה נדיר, גם לא הנחת תפילין.

גם מהצד השני אנו רואים יותר חרדים המתגייסים לצבא, מעורים בחיים הלאומיים עובדים ומיישבים את מרחבי ארץ ישראל. בקיצור לא חייבים עימותים וחיכוכים, אנו יכולים גם לבנות גשרים.