אני מאמין לפלשתינים

אויש, נו: שוב שיחות שלום. שוב פלשתיני, ישראלי וכמה מתווכים זרים מתכנסים כדי לקבוע סופית שאי-אפשר לקבוע פה כלום. הרי מה חושבת לעצמה חבורת הפלשתינים דוברי-האנגלית שישבה השבוע בירדן, שהיא תקבל הצעה טובה יותר ממה שנתן ברק בקמפ דייוויד, שרון במפת הדרכים או אולמרט בוועידת אנאפוליס? שורת שיחות, מגעים והסכמים מדיניים מפליגים בין מדינת ישראל לנציגיהם השונים של הפלשתינים, העלו בעיקר חלומות ורודים אצל הישראלים וסיבה טובה לחידוש האלימות מנגד.

שיחות השלום הללו הפכו להיות מטרה ולא אמצעי: הפלשתינים חושבים שבזכותן הם יוכלו לומר "הנה, ניסינו במו"מ ולא הלך, עכשיו תביאו מדינה", והישראלים יעמידו פני עגל: "הצענו להם הכל, באמת, אבל הם רוצים את זכות השיבה, את ירושלים ואת הבית של ליברמן שזה טיפה יותר מדי בשבילנו. אבל היי, נשמח לעוד סבב של שיחות. באמת יש כמה שמאלנים במשרד החוץ שצריך למצוא להם עבודה".

אני מאמין

אני, בניגוד לרבים מחבריי, מאמין לפלשתינים. הם ישרים ואמינים, היחידים שמקפידים בדבקות להתנהל באותו אופן כבר יותר מ-100 שנה. גם כשהם מניחים את נשקם ופונים לדרך של שלום, הם מעולם לא הכריזו – בהסכמים או בהצהרות – על איזו הבנה מחייבת כלפינו: לא בעניין הגבולות ולא בעניין ההכרה במדינת ישראל. אפילו לגבי קץ הסכסוך הם לא יכולים להתחייב, כי אי-אפשר לנחש מי המטורף שיתעורר מחר ויכריז על סבב חדש של אלימות, והפעם בדגש על מרכז הארץ ושדה התעופה שיהפכו קרובים מאי-פעם.

אני מאמין לפלשתינים ולא מאמין לעצמנו. אצלנו עדיין מפנטזים על אחווה בין העמים ותנועות השמאל שלנו נעשות סהרוריות יותר ויותר, אצלם לא קמה תנועת שלום רצינית אחת; ולמה שתקום? הרי פלשתינים, אני מזכיר, נשארו עקביים לאורך כל הדרך, לא סטו ימינה ושמאלה מאז ראשית המאה שעברה, שעה שבישראל עדיין מטפטפים לנו: בואו נחריב יישובים, נקרע את העם, נתרסק חברתית, נשלם מיליארדים לשיקום המדינה, נאיין את השליטה הביטחונית שלנו, נוותר על ירושלים, נסכן חיי אדם והכל בשביל צ'אנס קלוש שהפלשתינים – הו, הם כל-כך נדיבים – יסכימו לחיות איתנו פה בשלום.

לכל היותר, יספק הסכם השלום לארגוני השמאל את לטרת בשר המתנחלים הנעקרים והמושפלים, אבל בעיקר יעמיד אותנו בפני מציאות עגומה שאין ממנה חזרה. אז יאללה לך הביתה מחמוד, שלום ותודה.

השקר הפלשתיני

אני בגדול מאמין לפלשתינים, אבל בעניין אחד מנהיגיהם משקרים. הם משקרים לעצמם שהם מסוגלים לשלוט בעם הפלשתיני, שזה שקר די רציני כפי שראינו במהפכות האחרונות; אם הצליחו להפיל במצרים את העריץ מובארק או את הרודן קדאפי בלוב, אז מי זה אבו-מאזן? מנהיג עייף, חלשלוש ותשוש, שמחר בבוקר יוחלף במנהיג אחר. הקלות הבלתי נסבלת בה הסדר כלשהו יכול להתפוגג ברוח כמו קליפת בצל – לא מניחה לרגע את הדעת.

נניח למשל שבחור בן 20 העונה לשם הייחודי מוחמד, שגדל כל ימיו על שנאת ישראל ושנאת יהודים, מתוודע מחר להסכם שלום חדש עם ישראל. בשונה מחברו מוחמד ממצרים שחי איתנו בשלום כבר יותר מ-30 שנה, שגם אם הוא לא מחבב אותנו הוא צריך לחצות מאות קילומטרים של מדבר כדי לפגוע בנו, מוחמד מפלשתין יכול להבעיר את המזרח התיכון בשנייה. איך? בעזרת סכין או קצת חומר נפץ שמצא בבוידעם הוא פוגע בחייל או באזרח ישראלי ומצית פה מחדש את אש האלימות. ואז כל הסכם השלום שלמענו הקרבנו את יישובינו, את כספינו ואת דמנו – הולך לפח. ככה לא עושים ביזנס עם אויבים, ככה מהמרים על חיינו בקזינו.

אז לכל החברים הנכבדים שנסעו עד עמאן: יש טיולי ג'יפים מצוינים באזור פטרה, כל השאר זה בזבוז זמן.