ההאקר-ה"קאקר" הסעודי בן ה-19 מנסה לשגע אותנו. ומצליח. איך? זה פשוט מאוד: התקשורת מקדישה לו ולמעשיו זמן מסך יקר כאילו מדובר באירוע גדול-ממדים. איך שכחתם וליתר דיוק התעלמתם מנאומו המרגש של
בנימין נתניהו בפני נוער יהודי-ציוני מארצות נכר?
לשם שינוי היה זה נאום ציוני מהול במידת בדחנות ראויה. זהו ביבי במיטבו! אומנם אני נוהג לבקרו, אלא שבנאומו זה החזיר במעט את הכבוד האבוד של מכורתנו. היידה ביבי, הבחירות קרבות, אבל הקהל אינו אותם בני נוער שאולי יעשו עלייה ביום מן הימים. הלוואי!
תל אביב מתנתקת מעברה אלי ואני ישבנו בבית קפה תל אביבי המשקיף על שדרות רוטשילד. בינות מגדלי המשרדים הגבוהים עודם עומדים בתיה הראשונים של העיר העברית הראשונה, מהם משוחזרים ומהם מעודכנים, כך שחזיתות הבתים משמרות בדיוק מרהיב את עברה של תל אביב. ברחובות הסמוכים (מזא"ה, אחד העם, בלפור, נחמני) ניכרת תנופת החידוש, רעש הדחפורים, המנופים והפועלים.
בית הספר "פיטמן" המפורסם בקרן הרחובות בלפור-אחד העם עומד להפוך לבית דירות. הגדר והצמחייה שעטפה אותו, החצר המוריקה - כל אלה נמחקו. מהפינה המפוארת והנוסטלגית נותר רק חלק מהבניין המרכזי ועליו סימני האותיות שנשאו את שם המוסד החינוכי ללימודי מזכירות ומסחר. כן, פעם למדו פה מקצוע שנקרא מזכירות. היום כל מזכירה היא עוזרת אישית (עם כל המטען הפיננסי הכרוך בתואר).
בקרן הרחובות נחמני ומונטיפיורי, בית הפגודה שבו המעלית הראשונה בארץ, עצי השקמה ניצבים בגאווה במרכז הרחוב. שלט גדול על אחד הבניינים העוברים רמונט כללי, מצהיר שפה מוקם בית המלון ברחוב נחמני. מי זוכר שפה צילמו את אחד מסרטי "אסקימו לימון", פה התנהלה פעילות המחתרות, פה שקקו הרחובות בילדים, בפועלי בניין עבריים ("אהבת פועלי בניין", נעמי שמר, 1964).
במרבית הבתים המשופצים ובאלה שטרם שופצו בתי קפה קטנים, שכונתיים. מגדל המים בולט בין הבתים, מזכיר את סיפוריו של יורם קניוק. עבר של מלח הארץ, בונים, לוחמים וחולמים. ובתי הקפה עמוסים בצעירים. מדי כמה פסיעות עדיין פוגשים קשיש אחד או שניים, אלה שבוודאי חשים זרים בעיר בה נולדו, בה גידלו את ילדיהם. פיסות היסטוריה שאסור שנשכח, אלה יעידו מאין באנו.
הכרך תל אביב הוא לא רק מקום בילוי, לא רק עיר ששואפת להיות ניו-יורק של ישראל. כל בית וכל מרפסת טומנים בחובם סיפור מרתק. וישנם עדיין הבתים (לא על עמודים) שהכניסה אל חדר המדרגות נותרה מוגנת בלבנים מימי ההפגזות על העיר.
כמו תייר בעיר זרה אלי הזכיר את נעורינו בתל אביב. מי בכלל חשב לגור בבניינים הישנים של שדרות רוטשילד באותם ימים? כי שנינו גדלנו באזורים אלה ובתקופתנו היו אלה הצפוניים שבאו ממגדלי היוקרה בצפונה של העיר. צפוניים ודרומיים היה המונח השגור בפינו בזמנו - הצפוניים היו העשירים (בממון ובפלצנות) והדרומיים (כולל מרכזה הישן של העיר) היו בני מעמד הביניים. האינטגרציה במערכת החינוך ניסתה לקרב בינינו, ללא הצלחה. מאז למדנו שכסף הולך עם כסף, ויש בזה נחמה.
"החוכמה היום היא לסנן את המידע", אמר אלי, "בים האינפורמציה הזמינה צריך מסננים חדים, זיקוק מיוחד שאינו נחלת הכלל". אחר-צהריים בתל אביב אינו דומה לערב וללילה. אוטובוס התיירים שחלף בשדרה הופך בלילה לאוטובוס מסיבות. "העיר רועשת ומתעוררת לחיים חדשים בלילה", אמר "אבל לי ולמאיה זה כבר לא מתאים".
כן, יש פה דור של צעירים שלא מכיר את עברה של העיר, שמגיע לעיר הגדולה כי פה נראה מבטיח, כי לחיות בתל אביב זה נחשב. "לא בשבילי", אמרתי. "גדלתי פה, אבל היום אני מרגיש כמו תייר בעיר זרה. קשה לי השינוי, אובדן הנאיביות של העיר, הפיכתה מאחוזת בית של אז לחיקוי של התפוח הגדול היום". האם אנחנו מעתיקים הכל מאמריקה? האם כל מה שהם עושים מתאים לנו?
דע מאין באת מכוניות יוקרה שחלפו בשדרה הסבו את תשומת ליבנו. איך ייתכן שיש כל-כך הרבה מכוניות יוקרה, בתי הקפה והמסעדות עמוסים בבליינים, בחנויות, בקניונים, בשפע - ואנחנו לא גומרים את החודש? מה, רק אנחנו דלפונים שיושבים בבית קפה ומביטים על עולם חדש ומנוכר? ממש לא. אנחנו חיים, מבלים, נהנים - במידתיות המתאימה לנו (ובעיקר לכיסנו).
ובכל זאת אנחנו יודעים שתל אביב אינה דומה לשאר הערים, זו מדינת תל אביב. המתעשרים החדשים, לבושים בחליפות יוקרה, ג'ל בשיער, מגולחים למשעי, נובורישים - רק בתל אביב. כי להיות שלחיות ובעיקר לגור בתל אביב נחשב להישג, WOW אתה גר בתל אביב? גרתי בעבר, לא אחזור לגור פה כי נאה הבית, אבל השכנים אינם טובים בעיני... ("דירה להשכיר",
לאה גולדברג, 1959).
לא צריך לעצור ובוודאי לא לחזור לאחור. חשוב לזכור ולהזכיר מאין באנו.
