ימין ושמאל והמרכז השפוי

תמיד - ברגע שפושט ריחן של בחירות בישראל - נזעק השמאל שלנו, בתמיכתה הנלהבת של תומכיו התקשורתיים - לנסות למצוא לו נקודת משען ארכימדית שתחסל סופסוף את מה שנראה לו כהגמוניה של הימין, השוררת בעיניו כאן מאז עלה הליכוד לשלטון ב-1977. ותמיד נראית נקודת המפלט הזו כ"מפלגת מרכז שתגרוף קולות מהימין". פעם הייתה זו ד"ש של יגאל ידין, אחר כך איציק מרדכי ("מפלגת המרכז"), האב טומי לפיד (שינוי), ועכשיו גם בנו יאיר המכריז על "מפלגת מרכז" חדשה, ועימו (יחד או בנפרד) אולי גם המציל הלאומי העבריין אריה דרעי.

בתחילה זה עובד יפה על הציבור. תמיד יש רבים וטובים שהתאכזבו מהמפלגות הקיימות ומהמנהיגים שלא נותנים את כל מה שאנחנו רוצים ומצפים מהם, וגם מעדיפים לשכוח שהנכלים הפוליטיים והקומבינות הפוליטיות מהווים ראי של החברה כולה ושאין הבדל בין השחיתות והרמייה במקומות עבודה ובמשפחה למשל לבין אלה המתרחשים במערכת הפוליטית. כל אלה המאוכזבים רוצים משהו שנראה מבריק, חדש, יפה וטהור שעדיין לא הזדהם בלכלוך הפוליטי. רק שאחרי תקופה לא ארוכה מסתבר שכל החולָיים הפוליטיים חדרו גם לדבר החדש והיפה הזה, ושבעצם הוא ריק מתוכן ממשי, והוא מתפוגג כלא היה.

הניסיון הראה שמפלגה שורשית יכולה להישרד בלי ראש ראוי, גם אם היא יורדת בכוחה; אבל לא ראש ללא מפלגה, כמו שהיו כל "מפלגות המרכז" שנזכרו לעיל. מפלגות ותיקות בעלות ערכים שורשיים כמו מפלגת העבודה והליכוד יכולות לרדת מאוד במספר המנדטים שלהם בכנסת, אך יש להן כוח הישרדות המאפשר להן לעלות שוב. לעומת זאת, כל המפלגות כמו ד"ש, שינוי, מפלגת המרכז וקדימה, שהדבק המחבר אותן היה רק שאיפת השלטון – התפוררו במוקדם או במאוחר.

טעות אופטית

יש גם טעות אופטית נפוצה בהגדרות שלנו ל"שמאל", "ימין" ו"מרכז". רוב הליכוד, ואפילו רוב הבית היהודי, מפד"ל וש"ס - אינם ימין אלא מרכז-ימין. קדימה ומפלגת העבודה ונראה שגם יאיר לפיד (גם אם יכחיש זאת בראש חוצות) - הם מרכז-שמאל.

רגע-רגע, ימהרו ויתקפו אותי רבים וטובים, מה פתאום אתה מציב את הליכוד הימני ואת המפד"ל וש"ס הימניים במרכז המפה הפוליטית, בעוד שאת קדימה ואת מפלגת העבודה המרכזיים אתה מציין בשמאל. אז זהו, שצריך להגדיר נכון ובמדויק את המפה הפוליטית האמיתית שלנו בישראל, אותה ניסו ומנסים לעוות ולטשטש במשך שנים רבות.

במשך שנים ניסו ומנסים תנועות השמאל להציג את התמונה המעוותת והשגוייה הזו, כאילו תנועת החרות דאז הייתה ימנית-לוחמנית ואפילו פשיסטית, וכך המשיכו להציג גם את הליכוד שנולד ממנה יחד עם המפלגה הליבראלית וחלק מרכזי של תנועת העבודה מאנשי בן-גוריון. היה חשוב למפלגות השמאל של מפא"י ותנועת העבודה על כל פלגיה להציג כך את חרות והליכוד, כי זה עזר לשמאל לשים על פניו מסיכה של כאילו-מרכז.

בפועל, אפילו האב הרוחני של הליכוד, זאב ז'בוטינסקי, לא היה כלל קיצוני בעמדותיו המדיניות, הסכים להעניק לערבים בארץ ישראל - לאחר שיכירו בזכות הלאום היהודי למדינה משלו - פרלמנט שיהיה שווה בסמכותו לפרלמנט היהודי, ובממשלה שבראשה יהודי יהיה סגן ראש ממשלה ערבי. שלא לדבר על ויתוריו של מייסד תנועת החרות מנחם בגין, שבפועל קבע את התקדים של ויתורים טריטוריאליים תמורת הסכם שלום וחתם על הכרה ישראלית ב"זכויות הלגיטימיות של הפלשתינים". עובדה: הרוב במפלגה הרביזיוניסטית, בתנועת החרות ובליכוד – היווה תמיד למעשה את המרכז המתון של המפה הפוליטית; כולל המדיניות החברתית-כלכלית שביסודה היא אכן ליבראלית, אך בעיתים של פער חברתי גדול מידי היא נכונה להעמיק מאוד את מעורבות המדינה במשק.

השמאל על כל צורותיו - מפא"י, העבודה, קדימה, שינוי ודומיהם – טרח וטורח להציג כימניים לא רק את הליכוד אלא גם את המפד"ל, בו היה (ונותר) גוש מרכזי חזק ומתון של אברהם מלמד ויוסף בורג דאז וזבולון אורלב דהיום, וגם את ש"ס, שמנהיגה לשעבר אריה דרעי הביע דעות מדיניות מתונות בחסות הרב עובדיה שעד היום לא הוכחשו; שלא לדבר על עמדתה המתונה של ש"ס בתחום החברתי. אבל השמאל חייב להציג כימני את הליכוד, המפד"ל וש"ס, שכן רק כך יוכל להציג את עצמו כמרכז. רק שהבוחר חכם יותר ובכל מערכת בחירות הוא מבהיר שאי-אפשר לעבוד עליו.