תואר ללא טוהר

האקדמיה היא בועה, וטוב שכך. אנו מצפים מהאקדמיה להיות יצירתית, חדשנית, נון-קונפורמיסטית, ולכן נכון לבודד אותה במידה רבה מהמולת החיים שמסביב. אך יש עתים, כמו העת הזו, בה נראה שהאקדמיה לקחה את ה"חופש האקדמי" צעד אחד רחוק מדי.

מסתבר שאוניברסיטת בר-אילן מאפשרת להתקבל ללימודי תואר שני, וזאת בניגוד להנחיות המועצה להשכלה גבוהה; ואם לא די בכך, הם מאפשרים גם לאותם אנשים להמשיך לדוקטורט טרם השלימו את התואר השני.

האם גם בלימודי הרפואה מקובל לנהוג כך? האם ייתכן שהרופא שאנו פוגשים בבית החולים הוא כתב לענייני רפואה, מוכשר מאוד, שאפילו כתב על כך ספרים, ולכן קיצרו לו את תקופת הלימודים לתואר, ובמקום חמש שנות לימוד ושנתיים סטאז' הוא עשה תהליך מקוצר של שנה במרפאה של מנהל המחלקה, ו'הופה' למיון או למחלקת טיפול נמרץ? וכל המהנדסים שלנו, המומחים, האם יש בתוכם כאלה שהחלו כ"כתבנו בשטחים" עם המון ניסיון בבנייה בלתי חוקית ובהרס של מאחזים, ועם השלמת תואר בקורס מזורז של לימודי ערב בטכניון?

היעלה על הדעת שכך מתנהלים הדברים? אולי כל הסיפור התמוה והמוזר הזה הוא נחלת פקולטות למדעי הרוח? ואולי יש טיפה עודף של רוח במדעי הרוח? ואולי המדיניות המתירנית הזו במתן תארים לידוענים הנמצאים מרחק רב כל-כך מדרישות-הקדם מעידה על רמת הזלזול של המדעים האלה עצמם במתודה של הכשרת אקדמאים ומדענים בתחומם? ואולי אף נרחיק לכת ונשאל אם גישה זו לא מעידה על זילות של המקצועות הנ"ל וההכשרה המקצועית במקצועות הנ"ל בעיני מורי הדור שלהם?

ממה שפורסם עד כה בפרשה, אשר נחשפה בעיתון הארץ, תהיה ראויה אוניברסיטת בר-אילן אף היא לתואר, תואר דוקטור של כבוד שהיא תעניק לעצמה, אך רק לאחר שתתקן בפועל את הטעויות שלה ותתנצל בפני הציבור עליהן.