להציל את מגרון (ואת עם ישראל)

הצעתו הנוכחית של ראש הממשלה בנימין נתניהו להעתקת מגרון, עושה עוול גדול למתיישבים. בסופו של דבר, כפי שהתברר בבית המשפט, החלוצים שהגשימו את המעשה הציוני ונאחזו באדמות המדינה לא גזלו קרקע פרטית של שום פלשתיני.

למרות זאת, בעקבות הוראת בג"ץ שניתנה באופן עקרוני ללא קשר לזהות בעלי הקרקע והמציאות הפוליטית בה מצויה ממשלת ישראל כיום, נראה שאין מנוס מלקבל את ההצעה ולהעתיק את בתי היישוב אל האתר החלופי שמוצע בסמוך.

נכון, הסכמה כזו משמעותה ויתור - ולו חלקי - על האמת ועל הזכות הטבעית של כל ישראלי להתיישב בארץ בכל מקום כל עוד אינו גוזל קרקע של אדם אחר, אולם נראה כי לעיתים הדרך אל הכרעת הקרב עוברת גם דרך נסיגות אידיאולוגיות שמתחשבות עם המציאות הזמנית ועם הקשיים של שותפי הדרך, שפועלים ומושפעים מלחצים, כגון ממשלה משותפת עם אנשי שמאל מובהקים כשר הביטחון אהוד ברק.

מעבר לכך, המוכנות להתפשר עם עמדתו של ראש הממשלה תפתח פתח לראשי ההתיישבות ביש"ע לדרוש בתמורה את תמיכת הממשלה בהצעת החוק של חבר הכנסת זבולון אורלב מסיעת 'הבית היהודי', הצעה שתפתור את המצב במאחזים רבים אחרים, שנמצאים גם כן בסכנת פינוי בעקבות עמדת בג"ץ.

תביעה כזו, שתבוא דווקא אחרי התחשבות במצבו של נתניהו, תחייב את ראש הממשלה לדון בה ברצינות ואף למצוא דרך לקבל אותה, כיוון שהיא תמנע ממנו את המציאות שדווקא הוא, כראש ממשלה לאומית, יפנה יישובים ישראלים ביהודה ושומרון.

ברור שהתפשרות כזו, במיוחד כשחתומים עליה אנשי אמונה שמשוכנעים בצדקת דרכם, תהווה טראומה לתושבי מגרון לא רק במישור המעשי, אלא אף במישור הנפשי-אידיאולוגי. ההסכמה להעתקת היישוב היא כן דרישה למסירות נפש רוחנית מצד אלה היושבים בו. אלא שברור גם כי במצב שנוצר ואחרי שמוצו כל האפשרויות האחרות, אסור לאנשי מגרון לגרור אחריהם את ההתיישבות ביהודה ושומרון למאבקים כמו אלה שנוהלו בימית ובגוש קטיף, מאבקים תחת הסיסמה 'היה לא תהיה'. רוב המתיישבים לא מסוגלים, נפשית, לתמוך בעמדה כזו, לכן דרישה מהם תזיק להתיישבות יותר מפינוי מגרון.

הרצון לסחוף את הציבור למאבק אידיאולוגי רוחני ועקרוני חייב להתחשב בראש ובראשונה בעולם המעשה ובמרחק שלו מעולם הרוח. התחשבות כזו אינה ויתור על הרוח הגדולה, אלא יותר הבנה כי גם דרך גדולה כוללת בתוכה מצבי דיעבד שנגרמים ממורכבות העולם בו אנו חיים. ההתעקשות על מגרון במקומו הנוכחי מהווה הליכה 'עם ראש בקיר' ואי-הקשבה לרוב-רובם של המתנחלים שמעדיפים פשרות מעשיות עם הישגים ממשיים, מאשר הרבה רוח ומעט חומר.