רב משוח מלחמה

מרא דאתרא דצה"ל

לאחרונה יש רבנים שהציבו את הרב הצבאי הראשי (הרבצ"ר) במוקד הכוונת. הוטחה אש כנגדו בשל עמדתו הלא-קיצונית בסוגיית חובה/היתר/רשות לנכוח בטקסים או באירועים צבאיים בהם בוקע זמר נשי. האש כוונה לא רק לפסק זה (אשר עד לרגע כתיבת השורות לא פורסם לפרטיו ולדקדוקיו ולהנמקותיו), אלא גם ובעיקר לשאלת הסמכות ודרגת 'רוחב הכתפיים', ומי בעצם מפקד מחלקת התורה בצה"ל?

תוקפי הרפ"ר (הרב רפי פרץ) הנוכחי מרבים להזכיר את תקיפותו של הרב שלמה גורן, אשר ייסד וקומם את פסקי הלכות צבא ומלחמה, ולא חת מפני רמטכ"לים ושרי ביטחון אשר לעתים קרובות הורידו את כומתותיהם לנוכח דפיקותיו על השלחן. הנוכחי - וקודמו הרב אביחי רונצקי - מואשמים בהצדעה כנועה למפקדי-על, ובסחבקיות-יתר עם אחים לנשק, במקום לראות בהם בני-פלוגתא ו'זירה עוינת'.

חזית נוספת נתגלעה מול רבני-חוץ של חיילים בני-תורה, הסובלים מנאמנות משולשת; למפקד, לרב הצבאי ולראש הישיבה. אכן, גיזרה זו היא שדה-קרב ותיק עוד מימי הרב שלמה גורן האגדי. אין זה סוד (וזכורני אישית!) שהרב האלוף גורן זצ"ל לא אהב את מסגרת ה'הסדר' לבני הישיבות, וראה בה השתמטות מתרומת כח אדם שיועד על ידו לתפקידי רבנות צבאית, קציני דת, השגחת כשרות ומש"קי דת לדורותיהם. תקיפותו התבטאה גם כלפי מיגזר זה, וגם נגד ראשי ישיבות ההסדר. בכל אופן, הללו התבטלו כנגד פסיקותיו במרחבי צה"ל והכירו בו כ'מרא דאתרא' ללא סייג.

אביע איפוא את עמדתי הנחרצת שהרב הצבאי הראשי הוא נושא כתר התורה של ה'מרא דאתרא'. ולא רק בשל הכבוד והכותפות אלא מעיקר הדין ועל-פי מסורת ישראל לדורותיה. קריאתי זו מופנית למשרתים בצה"ל, אך בעיקר לאחי ורעי רבניהם מן הישיבות ומן הקהילות, מהימין והשמאל התורני כאחת. אין ספק שבמערכת צבאית לא תיתכן רבנות מפוצלת, ולא רק מטעם "לא תתגודדו", אלא הלכתית ופרקטית. אומנם יתכנו איים בתוך צה"ל בהם ישרתו חרדים במירקם חיים סגור, כולל נהלי דת עצמאיים, בהסכמת צה"ל. אך מי שמשרת ביחידות כלל-ישראליות חייב, מן הדין ומן היושר ומן הסדר החברתי והצבאי, לציית לפסקיו של ה'מרא דאתרא'. כל חדירה רבנית חיצונית היא חתירה תחת הכלל-ישראליות הצה"לית וסופה אנרכיה ו'מיליציות' רבניות.

טל של תחיה

ומעניין לעניין באותה גיזרה; 'חוק טל' עומד להכרעה בכנסת בעקבות תפוגתו שנקבעה ל-5 שנים המסתיימות ב-2012. חוק זה, שנחקק על כידוני הבג"צ ב-2002, מאפשר לבני ישיבות, פטורי-גיוס מכח 'תורתם אומנותם', לצאת בגיל 22 ל'שנת בדיקה' ("הכרעה") ולאחריה להחליט האם להתגייס לשירות צבאי (או אזרחי) מקוצר והשתלבות במילואים, או לשוב אל ספסל הלימודים.

בשנים שחלפו לא רבים נהרו לפתח השתלבותי זה, והתוצאות הכמותיות מוגדרות ככשלון. על הפרק הארכת החוק ב-5 שנים נוספות או ביטולו הבג"צי ('כבוד האדם' באפליית המשרתים פרק זמן מלא) וכפיית גיוס מלא (או שירות לאומי) על בני הישיבות. אגב, בשנת 2010 כ-14% ממחזור הגיוס אומנותם הייתה תורתם לעומת 2005 בה רק 9% (מספרים מוחלטים הם כנראה סוד צבאי).

אני תומך בהארכת 'חוק טל' מכמה טעמים:

• צביעות! לא שמעתי כי הזועקים חמס כנגד 'חוק טל', המפלה חרדים לטובה, נאבקים בהשתמטות רבתי מגיוס בקרב 'בני טובים', 'צפוניים' וכל מיני "לא בא לי", מטעמי נוחות או אידיאולוגיה פוסט לאומית.

• אין שום סיכוי לייצר חיילים טובים, או אפילו בינוניים, בכפייה. בודאי לא בכפייה הנחשבת מצפונית, בפי ה'חטופים' ובליבם. הערך המוסף של חיילי-בג"צ, עלות מול תועלת, יהיה שלילי, ובגדול.

• אומנם לא הייתה נהירה ל'חוק טל', ורק כמה מאות פנו ל'שנת הכרעה', ויש הטוענים כי לא נעשה די לעודד אפיק זה. מאידך, נפל דבר בחברה החרדית וצה"ל, וחרדים רבים השתלבו במסגרות יחודיות, כמו הנח"ל החרדי ותוכנית שח"ר ודומותיה, בעיקר בחילות האויר והמודיעין. יודעי דבר מדווחים כי מדי צה"ל נצפים בשכונות חרדיות לאור היום, וננעצות בהם עינים ישירות ולעתים מקנאות. גיוס בכפייה יבלום מהלך זה, ומאידך החוק המושיט יד עשוי להתגלות כאפיק משמעותי. תהליכים היסטוריים הם מאד איטיים במחוזות שמרניים.

וסופו של המאמר נעוץ בתחילתו; השתלבות חרדית בשורות הסדירות של צה"ל תציף שבעתיים את סוגיית הסמכות ההלכתית המקומית. ראש ישיבת הסדר הפוסק לחייליו כנגד הרבצ"ר, תומך במישרין בפיצול לרב צבאי ראשי ציוני-אשכנזי, ספרדי, ליטאי, חסידי, תימני ואתיופי. ולכולם כמובן רל"שים ואחשדרפנים.

'מילציות רבניות' כבר אמרנו?