דרשה לפרשת בשלח - שירה

שִׁירַת מִרְיָם וְהַנָּשִׁים
בְּבוֹא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו
כְּשֶּׁהוּא סוֹמֵךְ עַל כֹּחוֹ וְעַל אֲנָשָׁיו
לְהַחְזִיר לְעַצְמוֹ עַם שֶׁהָיוּ עֲבָדָיו
אַךְ טָבַע הוּא וְחֵילוֹ וְאָבְדוּ שְׂרִידָיו

אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל גָם
וַתָּשַׁרְנָה גַּם הַנָּשִׁים בְּנִצּוּחַ מִרְיָם
וְאַף בַּת קוֹל לֹא דָרְשָׁה לְהַהְדִּירַן
אָפִלּוּ בְּצֵאתָן בִּמְחוֹלוֹת בְּכֹל הֲדָרָן

וְהַכֹּל הֵרִימוּ קוֹל רִנָּה וְשִׂמְחָה לָה'
וָה' גָּאֹה גָּאָה בְּעַמּוֹ בְּיָצְרוֹ הַהֲוָאי
וְהַנֶּס עַל הַיָּם נִסְתַיֵּים בִּטְבִיעָה
וְשָׁרוּ הָעַם וּמֹֹשֶׁה וּמִרְיָם הַנְּבִיאָה.


הוצאת העבדות מנפש האדם

הרצון להיות משועבד טבועה בנפש האדם מלידתו. כתינוק שבא לעולם משועבד הוא לאמו שיונק ממנה את מזונו אין הוא בן-חורין לבחור לו את אמו ומזונו. עד גיל בר המצוה מתפתחת אצל הילד תלות בהוריו לעתים באמו ולעתים באביו או בשניהם כאחד. אחרי בר מצוה בגיל ההתבגרות מגלה הנער עצמאות כלפי חוץ, אבל הוא עדיין בתלות מלאה להוריו שיספקו לו את צרכיו ויתנו לו תחושת הביטחון שאיננו לבדו. בהגיעו לגיל 18 בהתגיסו לצה"ל למעשה נראה כי הוא עצמאי, אלא שתלותו במשפחתו לא נפסקת ולעתים גם הולכת וגוברת כי זה רצונו של האדם להיות תלוי בזולתו מרצון. כאשר מדובר בעם ישראל שהיה משועבד במשך יותר ממאתיים שנה למצרים, הוא כבר חש כי חרותו תלויה בהם ונפשו שועבדה להם.

שחרור העם מעבדות מצרים, איננה רק היציאה משם. פרשת בשלח פותחת בכך: בשלח פרעה את העם ולא נָחָם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב. (יג/יז) כי העם עדיין קשור למצרים וכל קושי כגון: מלחמה שייצטרך להלחם בדרכו לארץ כנען עלול הוא לשוב למצרים, כי שם הוא כבר השתעבד בנפשו להם. לכן הקב"ה על-ידי משה הסיט את העם אל דרך המדבר ומעבר ים-סוף. מה עוד ולא יצאו כל בני ישראל ממצרים רק חמישית מהם יצאו וכל היתר נשארו במצרים ונטמעו שם. אולם רש"י אומר: כי ארבע חמישיות מתו במצרים בימי האפלה במכת החושך שהכה ה' את מצרים. למעשה זה אומר כי השארות ארבע חמישיות מן העם במצרים זה כמו לאבד אותם לעם ישראל והם אכן נחשבים כמתים כי הם נטמעים שם. ואלה שיצאו עדין משועבדים בנפשם למצרים וזאת הבעיה.

מרדף פרעה וחילו וְעַמּוֹ אחרי ישראל

כל עוד ומכות מצרים נתרחשו במצרים עַצְמָה, הם השפיעו על המצרים בלבד כי חשו את תוצאות המכות על בשרם, אלא שקב"ה רצה ששמו וכוחו וידו החזקה תִּוָּדַע לכל העמים האחרים, שישראל עתיד לפגוש אותם בדרכו ממצרים לכנען, לכן אחרי ששלח פרעה את ישראל מארצו, חִזֵּק הקב"ה את לבו שנאמר: וחזקתי את-לב-פרעה ורדף אחריהם... (יד/ד) אז אָסַר (כמו קשר או הכין) פרעה את רכבו בעצמו ויצא לפניהם עם שש מאות רכב בחור (יחיד) וכל רכב מצרים, כמי שיוצא לקרב נגד צבא ולא נגד עם שזה עתה יצא מעבדות לחרות ולמעשה אין בכוחו לעמוד בפני חיל פרעה. אך כיון שפרעה נכל לדעת כי אלהי ישראל נלחם להם, הכין את עצמו למלחמה קשה. השאלה מדוע רצה פרעה לצאת במרדף עם חילו העצום נגד עם נטול יכולת להלחם? זאתעשה השם כדי שמפלתו תהיה כל כך חזקה ותודע לעמים האזור: הפלשתים, האדומים, המואביים, והכנענים ואז תפול עליהם אימתו ובכך לפלס את הדרך לישראל בדרכו אל ארצו. עמלק לא נזכר בים העמים, כי עמים אלה יוסיפו להתקיים, גם אחרי יציאת ישראל ממצרים ואחרי כיבוש הארץ , אך על העמלקים נגזר על-ידי הקב"ה כליה שנאמר: מחה זכר עמלק מעל פני האדמה כי עם זה היה עם נבזי שזינב בנחשלים ותקף את החלשים מן העורף.

פחד ואימה מצד אחד והצלה מצד שני

והנה נפל על עם ישראל פחד מעצמת פרעה וחילו, כאשר שמעו פרעה אומר: נְבֻכִים הם (כלואים ) במדבר שאינם יודעים לצאת ממנו ולהיכן ילכו. פחד זה הביא אותם כבר להתלונן על מצבם העגום ועל כי סופם קרב: ויצעקו בני ישראל אל ה' ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר? (יד/,יא) דברים קשים מאד, זה למעשה המשך של טענות ישראל שנאמרו למשה במצרים כאשר נסה ללכד אותם לעם ולבקש את חרותם. אז אמרו למשה חדל מתוכניותיך להוציאנו ממצרים טוב לנו עֲבֹד את מצרים מִמֻּתֵנוּ במדבר , אך משה בשלו עוד תראו את ישועת ה' ולא תוסיפו לראות את מצרים לעולם. ה' ילחם לכם ואתם תחרשון (יד/יד) ואכן הקב"ה חזק אל לב פרעה כדי להכות אותו המכה האחת עשרה. לכן יצא פרעה לרדוף אחרי ישראל . כאשר הליכם משה ביבשה בתוך הים לאחר קריעת הים, אז טבע ה' את המצרים שהתפתו להכנס אחרי ישראל בתוך הים והלכו תחילה ביבשה, אך אלהים סגר עליהם את הים שנאמר: וינער ה' את מצרים בתוך הים וישבו המים ויכסו את הרכב ואת הפרשים ...ולא נשאר בהם עד אחד.(יד/כז,כח) כאן נאמר: ויאמינו בה' ובמשה עבדו (יד/לא) ומשה והעם את השירה הזאת לה' . השירה לא הייתה רק על-ידי הגברים, אלא על-ידי כל העם ובכללם הנשים שנמאר: ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את הַתֹּף בידה וַתֵּצֶאןָ כל הנשים אחריה בְּתֻפִּים וּבִמְחִלִת. ותען להם מרים שירו לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים. (טו/כא) על כן שבת זו נקראת שבת שירה.

תלאות הדרך , תלונות ישראל ועמלק

אחרי כל הנסים והנפלאות שעשה הקב"ה לישראל במצרים ועל הים, העם לא הכיר טובה למשה והם באו בטענות וטרוניות השכם והערב. סִפֵּק להם את המן וגם את השלו אך משצמאו כי לא היו מי שתיה ברפידים שוב רטנו כלפי משה: וַיָּלֶן העם על משה ויאמר למה זה העליתנו ממצרים להמית אֹתִי ואת בָנַי ואת מִקְנַי בצמא. (יז/ב) כאן "נשבר" למשה ויצעק משה אל ה' לאמר: מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלני.(יז/ד) לא די היה בתלאות אלה בא עמלק ונלחם בישראל ברפידים , מקום שם חנו וצמאו. כאן רש"י מקדיש לעמלק דברים בכל הנוג לכפיות הטובה של ישראל ולוקח את עמלק כמטרד ומדמה אותו ככלב נושך וכותב כאילו הקב"ה מדבר אל ישראל ואומר להם: הרי אני ה' תמיד ביניכם ומזמן לכל צרכיכם ואתם אומרים: היש ה' בקרבנו אם אין? חייכם שהכלב בא ונושך אתכם ואתם צועקים לי ותדעו היכן אני! ומביא משל לדברים אלה: משל לאדם שהרכיב בנו על כתפו ויצא לדרך. היה אותו הבן רואה חפץ ואומר: אבא טֹל חפץ זה ותן לי . והוא נותן לו. וכן שניה וכן שלישית. פגעו (פגשו) באדם אחד. אמר לו אותו הבן ראית את אבא? אמר לו אביו: אינך יודע היכן אני? והשליכו מעליו ובא הכלב ונשכו. והנמשל לטרוניות של ישראל עד לרפידים ואז שלח להם את עמלק לנשוך את ישראל. כאן עמלק היה ראשון העמים שבאו להלחם בישראל בעוד אין להם דבר עם ישראל - כמו אירן דהיום עם ישראל, וישראל איננו נוטל מהם דבר. מלחמתם של העמלקים לא הייתה שגרתית, הן היו עושים כשפים במלחמתם ולא לוחמים פנים אל פנים. לכן משה אמר ליהושע: בחר לנו אנשים.וצא הלחם בעמלק (יז/ח) הכונה להלחם בנשקם. זה מזכיר את בלעם שיעץ לבלק, את ישראל לא תוכל לנצח, אלא אם תשתמש בנשקם בכח פיהם (בידע ובחכמה שצבר). לכן הלוחמה בעמלק היא לא שגרתית, כי יש להלחם בהם בנשקם על כי הם זנבו בנחשלים העיפים . לכן אמר הקב"ה אל משה: כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהשוע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים. (יז/יד)

מָה לְפַרְסִי וּלְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְעַל מָה הוּא שַׂח
כְּפַרְעֹה נָהַג לֹא זָכַר אֶת יוֹסֵף וְאֶת יְמֵי הַשַּׁח
רַעַל וְשִׂנְאָה וּכְלֵי מִלְחֲמָה לְצָרֶינוּ הוּא מְחַלֵּק
כִּי לֹא לָמַד קְרֹא מַשֶּׁנִגְזַר עַל מוּג הַלֶּב עֲמָלֵק

נָכוֹן לִזְכּוֹר אֶת הַטּוֹב שֶׁבּוֹ זָכִינוּ וְלֹא רַק הָרַע
לִזְכּוֹר שֶׁעַמִּים רַבִּים נִכְחֱדוּ וְעַמֶּנוּ הַקַּט נוֹשַׁע
עוֹד עַמִּים יִרְגָּזוּן וְחִיל יֹאחַז כֹּל יוֹשְׁבֵי פְלָשֶׁת
כֹּל עוֹד בָּאוֹר נֵלֶךְ וְאֻמָּתָם בַּאֲפֵלָה מְדַשְׁדֶּשֶׁת

מִצְוָה עָלֶינוּ לִזְכּור אֶת הַנֶּס עַל הַיָּם בַּל נִשְכַּח
אַךְ רָאוּי לִזְכּוֹר אֶת "בִּנְפוּל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמַח"
כַּךְ לִמְּדוּנוּ חֲכָמִים עַל שִׁיַרת יִשְׂרָאֵל עַל הַיַּם
כִּי אֱלֹהִים נֶעֱצַב בִּרְאוֹתוֹ יְצִירָתוֹ שׁוֹקַעַת שַׁם