לא צריך להיות משפטן כדי להבין פסקי דין. צריך פשוט לקרוא אותם, ולעתים די בכך שנספור עמודים כדי שנבין את עצם העניין. אך לפני שנתחיל לספור עמודים, כדאי לדעת שכדי שתתקבל תביעת דיבה על השופט להשתכנע שאכן הושחרו פניו של התובע, ושהנתבע נכשל במאמציו להוכיח כי אמת דיבר.
28 עמודים מפסק דינו הקדיש השופט
נעם סולברג להצדקת קביעתו כי
אילנה דיין הוציאה לשון הרע על הסרן ר', וב-27 עמודים נוספים הוא נימק את קביעתו כי דיין לא יכולה להסתייע בטענה שאמת דיברה. על יחסו של השופט
אליעזר ריבלין לפסק הדין של השופט סולברג אפשר ללמוד מכך שריבלין הקדיש שני עמודים לקבלת הקביעה שאכן דיין הוציאה לשון הרע, ושני עמודים נוספים כדי להפוך את קביעתו של סולברג, ולקבוע שדברי דיין היו דברי אמת.
מאליו מובן שבשני עמודים לא יכול היה ריבלין להתמודד עם כל קביעותיו של סולברג, ולאמיתו של דבר, התייחסותו של ריבלין מסתכמת בשתי שורות: "בית המשפט המחוזי החמיר ודקדק בפרטי הלוואי שבכתבה, באילוצי עריכה ובשיקולי יצירה – ובכך הכביד באופן משמעותי ופסול על
חופש הביטוי".
גם משפטן מומחה יתקשה למצוא תקדים לכך ששופט עליון כותב על שופט העומד להצטרף לעליון שפסק באורח פסול, וגם הדיוט מושלם יכול לשער על נקלה שריבלין לא ממש התמוגג מנחת כששמע שסולברג ימונה לשופט עליון.
מה העלימה דיין מצופיה? יקצר המצע מלתאר את כל פרשת תביעת הדיבה, ולכן יש לקצר ולהזכיר שדובר בנערה בת 14 שהתקרבה למוצב צה"ל שליד רפיח, נורתה על-ידי חיילי המוצב, והקצין ר' וידא את הריגתה. לאחר האירוע התקיים תחקיר צה"לי שקבע כי הקצין נהג כהלכה, אך לאחר שחייליו העידו עדויות שסתרו את גרסתו, הועמד הקצין לדין. הקצין זוכה כיוון שבית הדין הצבאי קבע כי החיילים העלילו עליו עלילת שקר, ומסתבר שחלקם הודו ששיקרו, ואחרים דבקו בגרסתם אך בית הדין הצבאי קבע ששיקרו.
ביום בו הוגש כתב האישום לבית הדין הצבאי הוקרנה תוכניתה של אילנה דיין, שבעקבותיה הגיש הקצין תביעת דיבה נגד דיין. ולמרות שריבלין פסק שבמשפט דיבה אין לדקדק בפרטים, כדי להבין מדוע הורשעה דיין, ומדוע זוכתה, יש להזכיר שלושה קטעים שהעידו על כוונת הזדון של אילנה דיין, שניים שוליים ואחד עיקרי. שני הקטעים השוליים הם תיאורה של הנערה כילדה קטנה שהייתה בדרך לבית הספר, בשעה שברור היה כי אין שום אפשרות שהיא אכן תעתה בדרכה לבית הספר, והצגת קטע בו נראים החיילים רוקדים בסיום האירוע, בשעה שהקטע צולם, ודיין ידעה על כך, מספר ימים לאחר האירוע.
אך בעוד שניתן לטעון ששני קטעים אלה הם אומנם מרושעים אך אינם מהותיים, לא כן לגבי הקטע השלישי, שהוא עיקר הסיפור. דיין הביאה קטע מדברי חייל המספר על הצרור שירה הקצין בנערה, כשדיין אומרת לפני כן: "אבל הפרשה הזו תסתבך באמת ברגע שחיילים מתוך הפלוגה יחליטו לספר מה ראו שם". משפט זה הוא משפט המפתח, כיוון שדיין מעידה בפני הצופה כי היא יודעת שהחיילים סיפרו בדיוק את מה שראו שם. וברור שמה שראו שם, סותר לחלוטין את מה שהקצין סיפר.
דיין לא הציגה את עדות החייל כגרסה אחרת למהלך האירועים אלא כאמת צרופה, דיין העלימה מצופיה את העובדה שהקצין טען שחייליו מעלילים עליו עדות שקר, טענה שאושרה בדיעבד על-ידי בית הדין הצבאי, והעיקר, השופט סולברג קבע: "כמסתבר, בעת הכנת הכתבה כבר ידעה אילנה דיין כי חיילים הודו בחקירתם במצ"ח כי שיקרו בתחקירים כדי לפגוע בתובע". יש לשוב ולהזכיר כי הקצין הועמד לדין בעקבות עדויות החיילים, וכי זוכה כיוון שנקבע שהעידו עדות שקר.
איפה קבור הכלב? עתה נעבור לפסק הדין של השופט ריבלין. לגבי הקביעה כי הילדה הייתה בדרכה לבית הספר כותב ריבלין: "כך גם לעניין ציון היותה של המנוחה בדרך לבית הספר על-אף שלא הוכח הדבר". קשה להאמין, אך מסתבר שלדעתו של ריבלין דיין פשוט לא הצליחה להוכיח את האפשרות הסבירה שהנערה הייתה בדרכה לבית הספר, ולא שדיין שיקרה באורח זדוני ומרושע והעלילה על חיילי צה"ל עלילת דם על פיה הם רוצחים ילדים קטנים ההולכים לתומם לבית הספר.
לגבי הקטע של החיילים הרוקדים כותב ריבלין כי: "הצגת המסיבה בפלוגה, אשר מופיעה במקרה על אותה קלטת שנמסרה לדיין והכוללת את האירוע נשוא ענייננו – ואשר מסתבר כיום כי אין שום קשר בינה ובינו – היא סרת טעם, אם לומר את המעט". ובמקום אחר: "תמונות המסיבה אינן מתייחסות לסרן ר' באופן אישי ואינן מוציאות את דיבתו רעה אלא – ואין אנו נדרשים לכך כאן – את דיבתם של חייליו ושל רשויות הצבא". ולמי שיסיק ממשפט זה כי לו הגישו החיילים תביעת דיבה נגד דיין היה ריבלין פוסק לטובתם, נענה: אשרי המאמין.
לגבי הקטע השלישי, והעיקרי, של עדות החייל, לא אומר ריבלין דבר.
ולסיום בדיחה עצובה: משפטנית אחת צועקת על משפטנית אחרת: הכלב שלך נשך את הבת שלי, ואני אתבע אותך. המשפטנית השנייה עונה לה: למה ללכת לבית משפט, נתפשר על עשרת אלפים שקלים ונסגור עניין. המשפטנית הראשונה מסכימה, ולאחר ששולמו לה עשרת אלפי השקלים היא שואלת את השנייה: אבל לי אין בת, ולך אין כלב, אז למה הסכמת לשלם? עונה לה השנייה: נכון, אבל מי יודע על איזה שופט ניפול.
ולמי שיטען כי לו הייתה המשפטנית הראשונה אילנה דיין, הייתה הבדיחה עלולה להפוך למציאות, נענה: פה קבור הכלב!
