כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ [שמות כ', י"א].
אם יאמר לך אדם כי חיינו מתחילים ביום לידתנו וכלים כשאנחנו נפטרים לבית עולמנו, אמור לו כי עדיין צריכים אנחנו להסכים על מובנה של התיבה "חיינו". המצמצמים יאמרו כי ימי חיינו הם ימי שנותינו, הימים למן רגע פרוץ הבכי הראשון של כל ילוד אישה בצאתו לאוויר העולם, ועד לבוא, תמיד בפתע ובפתאום, הדממה הגדולה בה פורשת הנשמה מן הגוף. "יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן כִּי גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה" [תהלים צ', י'], בוכה משורר התהלים על כי אפילו קוצבים לו לאדם שנות חיים מרובות ביחס, הן תמיד מועטות במוחלט וגזות חיש ונעלמות ומשאירות מאחור שובל של צער ועמל.
כך אומר גם יעקב לפרעה: "מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם" [בראשית מ"ז, ט']. חייו קצרים כי ימי שני חייו מעטים, מימי שני חיי אבותיו. המרחיבים יאמרו, לא כי, חייו של אדם מתחילים בטרם ייוולד. הם לא נושרים כטל ממרומים, ושחר - והנה הם פה. הם מרחם האם ומזרע האב, וגם הם לא ראשית, גם הם קשורים היו בטבורם למי שהערה בהם חיים. הם המשך. כל אדם הוא המשך. החיים הם המשך. זאת הפיזיקה, או הביולוגיה, היינו הך.
אבל הנפש מתנה תנאי. "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ", חבר את חייך לחייהם. דע מאין באת, חקור את ראשיותיך, אם חפץ
כבוד אתה, כבד את כל המקורות מהם נקוו חייך שלך וצא מהרף העין של מניין שנותיך אל אריכות חייך. זהו "לְמַעַן
יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ".
חשיבותה של מצוות כיבוד אב ואם הנפש מתנה תנאי, אבל אדם יכול לבחור לא לעמוד בו. הוא יכול לנתק עצמו מכיבוד אביו ואימו, לראות עצמו כפרודה תלושה המשייטת לה לבדה בלא קשר למה שקדם לה ובלא אחריות למה שיבוא אחריה. הוא יכול לבחור לקצר את חייו למידת אורך שנותיו.
לכך, נכנסה מצוות כיבוד אב ואם שהיא טבעית כביכול לסל עשרת הדברים. רק הבכירות במצוות מצילות החיים נכנסו לסל. כיבוד אב ואם היא הבכירה שבהן. על-פי התלמוד הבבלי היא
שווה בערכה למצוות כיבוד המקום, בכבודו ובעצמו. על-פי הירושלמי במסכת פאה, היא
קודמת לה. "א"ר שמעון בן יוחאי
גדול כבוד אב ואם שהחמיר בו הכתוב
יותר מכבוד המקום שבכבוד המקום הוא אומר "כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךָ..." [משלי ג', ט'-י']. אם יתן לך בית - תקבע מזוזה, ואם יתן לך טלית - תקבע בו ציצית ואם יתן לך ממון - תעשה מהם צדקה. אבל כבוד אב ואם אין כתוב 'מֵהוֹנֶךָ', שאפילו אין לך כלום - אתה צריך לטחון ברחיים בשבילו".
כיבוד אב ואם איננה מצווה של ציות וחינוך שתועלתה בצידה, בחינת "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ, כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ..." [משלי א', ח']. לכך יועד הפסוק "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ..." [ויקרא י"ט, ג']. 'מורא' ו'כיבוד' אינם שני שמות למהות אחת. הם שונים. בטור 'יורה דעה', לרבי יוסף קארו, סימן ר"ה, נפסק כי על-פי 'מורא' אין הבן עומד במקומו הקבוע של אביו "ולא יושב במקומו המיוחד לו להסב בבית... ולא סותר את דבריו ולא מכריע את דבריו..." ואין הוא קורא להם להוריו בשמם אלא אומר 'אבי מורי ואימא מורתי'. מכאן גם המנהג שהיה נפוץ, שהבנים מדברים אל הוריהם בגוף שלישי וחס ושלום אינם אומרים לאימם 'את' ולאביהם 'אתה'.
"ואיזהו כיבוד? מאכילו, ומשקהו, ויתננו לו בסבר פנים יפות ואל יראה לו פנים זועפות שאפילו מאכילו בכל יום פטומות והראה לו פנים זועפות - נענש עליו... ואם אין לאב (אמצעים) ויש לבן, כופין אותו וזן את אביו כפי מה שהוא יכול". 'מורא' אפוא, (ויצוין כי מורא האם קודם למורא האב), היא
מידת ההכנעה לפני האם והאב, ו'כיבוד' היא הדאגה לשמירת
צלם האלוהים בדמות האב והאם.
מסע לגילוי ה"אני" ברוח זאת מובא במסכת קידושין דף ל"א עמוד ב', כי כאשר שמע רב יוסף קול פעמי צעדיה המתקרבים של אימו, אמר כי הוא קם לכבוד השכינה הבאה אליו. אכן, "בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אמר הקב"ה, מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני" [קידושין דף ל' עמוד ב']. הבנים מכבדים את הוריהם. ההורים מכבדים את ילדיהם. הכבוד מכבד את מלך הכבוד ומלך הכבוד מכבד את מכבדיו. יש יראת אלוהים במקום שיש כבוד האדם, ויש כבוד האדם במקום שיש יראת אלוהים, וזה וגם זה בסל עשרת הדברים.
ההכרה העמוקה שאין החיים מתחילים באדם עצמו, שולחת את האדם להתוודע אל הוריו, בחייהם ובמותם.
מסע גילוי חיי האם והאב הוא מסע של גילוי עצמי. כל בדל עדות יירצה. כל מנחת זיכרון היא מתנה המצרפת חיים לחיים, חיי הבנים מתארכים וגם חיי האבות מתארכים, אלה למרחב הזמן מן העבר. אלה למרחב הזמן מן העתיד.
"לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים" אומרת מצוות שילוח הקן, לא מפני החמלה על הציפור, אלא לתכלית השרשה עמוקה של מהות ערך האימהות, ועל כן נאמר בה:
"...וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" [דברים כ"ב, ו'-ז']. האב אומר לבנו במשלי פרק ד', פסוק י': "שְׁמַע בְּנִי וְקַח אֲמָרָי
וְיִרְבּוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים". גמול? אם לא בעולם הזה, בחיי העולם הבא, כן יהי רצון. כאן על האדמה, שכר כיבוד אב ואם הוא גאות החיים מעבר לגדות השנים הקצובות לאדם, וימים בימים נגעו.
