הפרומו אשם - הזיכוי לאילנה

בית המשפט המחוזי, בראשות השופט נעם סולברג (בינתיים מונה כשופט עליון) – הרשיע את אילנה דיין ואת תוכנית "עובדה" ועורכיה בהוצאת "לשון הרע", כנגד סרן ר' ממוצב "גירות" בעזה והטיל עליהם פיצויים בסך 300,000 שקלים. בית המשפט העליון – בראשות המשנה לנשיא השופט א. ריבלין זיכה את אילנה דיין כעיתונאית, אך הרשיע את מערכת "עובדה", בפרסום פרומואים שיש בהם "לשון הרע" כלפי סרן ר' וקנס אותה ב-100,000 שקלים.

בית הדין הצבאי שדן בעניינו של סרן ר', משך שלוש שנים, זיכה אותו מכל אשמה. צריך לציין שבזמן פרסום הכתבה בתוכנית "עובדה", היו בפני העיתונאית דיין והמערכת רק כתב האישום כנגד סרן ר' ולא תוצאות המשפט כאמור, ולא תגובה של סרן ר' וסנגוריו כמתבקש ע"י תקנות האתיקה.

לגוף פסק הדין

לאחר שדן המשנה לנשיאה השופט א. ריבלין, בחשיבות חופש הביטוי והעיתונות אל מול זכותו של אדם לשמו הטוב, נקבע כי בכתבה אומנם פורסמו לשון הרע – אך יחד עם זאת, נקבע שהעיתונאית אילנה דיין, חוסה ונהנית מהגנת החוק, בכל הקשור לפעולתה בתום לב בפרסום הכתבה.

לגבי טענת "אמת בפרסום" - נקבע כי הכתבה אומנם לא דייקה במלוא הפרטים, אך פרסה האמת שהייתה לנגד עיניה באותה עת. יחד עם זאת נקבע כי הפרומו (שרץ במשך ימים לפני התוכנית), יש משום לשון הרע, שאינו חוסה תחת לשון החוק.

בפרסום הפרומואים, עברה טלעד את הקו המפריד בין פרסום מידע אמיתי לבין פרסום מידע חלקי לצורך השגת רווחיים כלכליים, וכתוצאה מכך פגעו בשמו הטוב. ומכאן הקנס בסך 100,000 שקלים.
בלשון עממית – ניתן לומר שהפרומואים שבאים להגדיל את הרייטינג ובכך את הרווח הכספי, חייבים באותם כללים של שמירה על עקרונות הפרסום, פרסום אמת, ותום לב, כמו העיתונאי הכותב או המגיש הכתבה.

בעיות עקרוניות שמעלה פסק הדין

בנוסף לליסרטציה, ארוכה מעניינת וחשובה שסוקרת את הפסיקה על חופש הביטוי, החל מבג"צ 75/53 קול העם עד ד.נ. 7325/95 ידיעות אחרונות נ' קראוס ופסקי דין עקרוניים נוספים הן מפסיקת בית המשפט העליון בארה"ב ועד לרצף פסקי דין של בית המשפט העליון בישראל.

בין היתר נאמר בפסק הדין: "חופש העיתונות" הוא זכות כמו זכויות רבות ויסודיות אחרות וגם חירות כחירויות אחרות והיא זכות – של כל אחד מאיתנו".

ואילו פסקה אחרת, באה להצביע על כוחה של העיתונות והעיתונאי:
"אכן לעיתונות יש כח רב. בכוחה לרומם או להשפיל, להחשיך עולמו של אדם ולערער מעמדו וגופו (דנ"א-קראוס עמ' 53).

פסק הדין מעלה סוגיה מעניינת של "אמת לשעתה". "אמת-לשעתה" – הכוונה לעובדות, שהיו ידועות לעיתונאי בזמן פרסום הכתבה, גם אם יתברר בהמשך הדברים שהאמת שונה. במקרה הספציפי – בית המשפט העליון, קבע שאילנה דיין בזמן פרסום הכתבה, פעלה בתום לב, ע"ס העובדות שהיו ידועות לה אז – כאשר סרן ר' בשלב מאוחר יותר, זוכה, בבית הדין הצבאי, על סמך אותן עובדות שהיו בזמן פרסום הכתבה.

למושג הזה "אמת בשעתה" – עלולות להיות השלכות מסוכנות, שכן היא מאפשרת תחת מטריה זו, לקבוע גורלות, לחרוץ תוצאה בעקיפין, במרומז – למרות ש"האמת המאוחרת" – עלולה להיות שונה ולהצביע שאדם, שהורשע ע"י העיתונות יצא זכאי במפשט.

גם בית המשפט העליון במשפטו של סרן ר' קבע שהיו בפני אילנה דיין, חומרים שלא פורסמו ובצדק על ידה, אך גם מבין החומרים שפורסמו, הייתה קלטת שבה ערבוב בין חומר אוטנטי מהמוצב, לבין מסיבת סיום או חגיגה, שלא קשורה לנושא הנדון – אבל כשהכתבה פורסמה, התקשרה ורמזה לכאורה על כך שהחיילים שמחים לאידו של סרן ר' מפקד המוצב, השנוא עליהם.

בבית הדין הצבאי, גם הוכח, שהחיילים במוצב שנאו והתנגדו למ"פ הצעיר, שרצה להטיל עליהם הוותיקים, משמעת מוצב חזקה והם החליטו לנקום בו – גם ע"י מסירת עדות שקר.

סנגורה של אילנה דיין – התבטא בראיונות התקשורת כי בית המשפט העליון, על-פי פרשנותו החדשה, מאפשר לעיתונאי לפרסם עובדות לא נכונות תחת המטריה של "האמת בשעתה", כלומר: האמת הידועה, כביכול באותו זמן.

כאן לדעתי הטמונה סכנה חמורה, לא רק לשימוש רע ומזלזל בחופש העיתונות, אלא גם פגיעה אנושה בכבודו ובמעמדו של אדם וכפי שאמרתי לעיל – סכנה לשפיטה ע"י התקשורת.

תקנות האתיקה של מועצת העיתונות

סעיף 2 – חופש העיתונות ואחריות מקצועית – עיתון ועיתונאי יהיו נאמנים לחופש העיתונות וזכות הציבור לדעת, בהגישם לציבור שירות מקצועי ובפרסום מדויק, הוגן ואחראי של ידיעות ודעות.

סעיף 4א' – נאמנות לאמת – לא יפרסמו עיתון ועיתונאי ביודעין או ברשלנות דבר שאינו אמת, אינו מדויק. לדעתי – פעולת העיתונות שנעשתה במקרה הספציפי – לא עמדה בקריטריונים של האתיקה המקצועית.

סעיף 5א' – בדיקת העובדות לפני פרסום ידיעה כלשהי, יבדקו העיתון והעיתונאי את נכונותה במקור המהימן ביותר ובזהירות הראויה לפי נסיבות העניין.

אילו מערכת עובדה היו פונים לסרן ר' וסנגוריו ומבקשים תגובה מפורטת והתייחסות לפרטים והעובדות שעומדים לפרסם, יתכן והתמונה של הפרסום הייתה שונה – וקרובה יותר לאמת הסופית כפי שהוכחה בבית הדין הצבאי.

לכן להערכתי, ההפרדה שעשה בית המשפט העליון – בין הפרומו לכתבה, היא עדינה, רגישה ואולי קצת מלאכותית.אילו אני הייתי קשור למשפט – הייתי ממליץ על פנייה לדיון נוסף בעליון, שהרי מדובר בפסק דין, עקרוני ותקדימי, בתחום העיתונות הכתובה והאלקטרונית.

אמנם סכום של 100,000 שקלים - לא הולך ברגל, אבל העקרונות הטמונים בהחלטה החשובה הזו, עולים בהרבה על ערך הכסף מה עוד, שהסכום עלול לא להיפגע. מה שברור – שההחלטות העקרוניות, שבפסק הדין, ובמיוחד הפרשנויות שיתלוו אליו, משך הזמן, יספקו חומר רב ומעניין לפרשנים, מחקרים ואנשי תקשורת.

לסיכום:

פסק הדין של בית המשפט העליון, העושה הפרדה במקרה הספציפי בין הפרומו של הכתבה, לכתבה עצמה, הוא בעייתי ומסוכן.
פרשנות פסק הדין – מאפשרת פרסומים של כתבות לא אחראיות, רשלניות, השתלחות בבני אדם עם כל ההשלכות תחת המטריה של "אמת בשעתה" – היא מסוכנת בעליל.

רק דיון נוסף – בסוגיות עקרוניות אלה – יכול להעמיד הדברים על דיוקם, מבלי לפגוע בחופש העיתונות ובזכות הציבור לדעת.
אם הקביעה הזו של פרסום אמת בשעתה – לא תשונה, היא תצטרף להחלטה בבג"צ ג'נין ג'נין, כ"כתם שחור" בפסיקת בית המשפט העליון, על השלכותיו ומסוכנתו לציבור – לאמור: שניתן לשדר שקרים ואי אמיתות, תחת המטריה של חופש העיתונות.

ראה פסק הדין: ע"א 1236/10 – 1237/10, 751/10 – מיום 8.2.12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין ואח'.