בפרשת השבוע מִשְׁפָּטִים מופיע לראשונה הציווי [שמות כ"ג, י"ט]: (...) לֹא-תְבַשֵּׁל גְּדִי, בַּחֲלֵב אִמּוֹ. רש"י במקום מציין כי התואר גְּדִי מתייחס לכל ולד רך, גם לעגל של הפרה ולטלה של הכבש. הוא מביא ראיה מכך שבכמה מקומות כתוב "גדי עזים" מכאן הוא לומד שסתם גדי זה לאו דוקא הבן של העז. יש מפרשים החולקים עליו וסוברים שסתם 'גדי' הוא בנה של העז, אבל מכיוון שבשורה התחתונה, לגבי המסקנה ההלכתית, כולם מסכימים שהאיסור הזה חל על כל הבהמות והחיות הטהורות, נתעלם מהמחלוקת הפרשנית וננסה להבין את הציווי עצמו. שכן במצווה הזאת יש תופעה ייחודית בכל התורה, היא חוזרת ג' פעמים ובדיוק באותה לשון: לֹא-תְבַשֵּׁל גְּדִי, בַּחֲלֵב אִמּוֹ. רש"י עצמו מצטט זאת מחז"ל עם ההסבר: ובג' מקומות נכתב בתורה א' לאיסור אכילה וא' לאיסור הנאה וא' לאיסור בישול.

יש עוד כמה תופעות המיוחדות למצווה זו. ומהן, בשלוש הפעמים היא כתובה בסוף פסוק; תמיד בפסוק האחרון שקוראים לעולה לתורה; ובשתי הפעמים הראשונות, כל הפסוק זהה. בפרשתנו: [יט] רֵאשִׁית, בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ, תָּבִיא, בֵּית ה' אֱלֹקֶיךָ; לֹא-תְבַשֵּׁל גְּדִי, בַּחֲלֵב אִמּוֹ. ואותו פסוק בדיוק גם בפרשת "כי תשא" לאחר חטא העגל [שמות ל"ד, כ"ו] ההבדל הוא רק שאצלנו זה בפסוק האחרון של העולה החמישי וב"כי תשא" זה בפסוק האחרון של העולה השישי. מעניין לבדוק מה הקשר בין חלקו הראשון של הפסוק, מצוות ביכורים, ובין חלקו השני, האיסור לבשל בשר בחלב. הפעם השלישית בה כתובה מצווה זו היא בפרשת ראה, בספר דברים [פרק י"ד]: [כא] לֹא תֹאכְלוּ כָל-נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר-בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ, אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי--כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה, לַה' אֱלֹקֶיךָ; לֹא-תְבַשֵּׁל גְּדִי, בַּחֲלֵב אִמּוֹ.

בספר דברים (פרשת רְאֵה) זה הפסוק האחרון של העולה הרביעי ורק כאן ההקשר הוא ברור, שכן כל הפסוקים הקודמים מדברים באיסורי אכילה. ונציין עוד תופעה מעניינת במיקום של המצווה בפרשות השונות; בפרשתנו אלה המילים האחרונות שקוראים לעולה החמישי - ה', בפרשת כי תשא אלה המילים האחרונות שקוראים לעולה השישי - ו', ובפרשת ראה המצווה הזאת חותמת את הפרשייה שקוראים לעולה הרביעי - ד'. מהסיומים מתקבלת המלה "הוד" לפי הסדר, וגם זה נושא להתבוננות. אינני יודע כמה נספיק במסגרת זו, אבל כל אחד מוזמן להמשיך את ההתבוננות בעצמו, תן לחכם ויחכם עוד. אפשר גם ואפילו רצוי להגיע אל המקור, שיעוריו של מו"ר הרב גינזבורג שליט"א, המפליא לבאר כל מיני עניינים, שנראים לכאורה סתומים, בתורה הקדושה.

רמזים עמוקים לדברי התורה

על הקשר בין תחילת הפסוק בפרשתנו, רֵאשִׁית, בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ, תָּבִיא, בֵּית ה' אֱלֹקֶיךָ ובין סופו, לֹא-תְבַשֵּׁל גְּדִי, בַּחֲלֵב אִמּוֹ אומר האלשיך: ראה תועלתך כי במעט כבוד זה שתורֶה (שתראה) שאינך כפוי טובה, אני מטיב לך; שבזכות זה לא תבשל גדי, הוא גרעיני תבואה, עודנו בחלב אמו. כלומר, אל תתלונן על הטירחה שאני מטריח אותך כביכול להעלות הביכורים לבית המקדש, כי בזכות מצוות ביכורים, מבטיח הקב"ה, אני אדאג שהתבואה שלך תגיע להבשלה מלאה ולא תתבשל בשרב בעודה גדי, בוסר. יש עוד כמה פירושים בעניין זה, אבל נביא מעט מהרמזים של מורנו הרב גינזבורג: מספר המילים בפסוק הוא 12 ואם סופרים את האותיות מגיעים למילה האחרונה אִמּוֹ במספר 47. בדיוק הגימטריא של אִמּוֹ. אבל יש שלושה פסוקים שבהם כתובה המצווה הזאת, שניים מהם זהים, 12 מילים בכל אחד, בפסוק השלישי יש 23 מילים, ובסך-הכל 47, אִמּוֹ מילים.

אגב, הפרשה בה מופיעה המצווה הזאת בפעם השלישית היא הפרשה ה-47 בתורה, שוב אִמּוֹ. מעניין מה הקשר. חוץ מזה, הגימטריא הכללית של הפסוק בפרשתנו היא 3,400, שזה 200 פעמים גְּדִי. הפסוק פותח באות רֵ, רֵאשִׁית, ר' זה מאתיים בגימטריא, אז כל הפסוק הוא ר' פעמים גדי. רמזים וגימטריאות זה דבר יפה, "פרפראות לחכמה" בלשון חז"ל, אבל איך זה מתקשר לרעיון הכללי? האם הרמזים עוזרים להבין טוב יותר את דברי התורה? ובכן, מעבר לפירוש ההלכתי שהבאנו לעיל בדבר שלוש חזרות לשלושה איסורים; אכילה, הנאה ובישול, ברור שמילות המפתח כאן הן אִמּוֹ ו-גְּדִי. שהרי לכאורה יכלה התורה לכתוב בפשטות, כמו שאומר תרגום אונקלוס, לא תאכלו בשר בחלב. מכך שהתורה בחרה לנסח את ההוראה בלשון גדי ואמו, ברור שיש כאן רמזים עמוקים שעלינו למצוא.

לא תבשל גדי בחלב אמו

מה שבולט מאוד במצווה הזאת היא העובדה שמדובר בשני מרכיבי מזון שכל אחד מהם מותר מצד עצמו אבל השילוב בין שניהם אסור באיסור חמור. ולכאורה זה פלא, כי המגמה הכללית של התורה היא לשלב בין הפכים - בין ימין ושמאל, חסד וגבורה למשל - עד כדי הכללתם יחד בקו האמצעי שכולל את שניהם. אז מדוע כאן נאסר הבישול של שניהם יחד? לפי חלק גדול מהמפרשים, הבישול הזה היה מקובל במעשי כשפים וזהו אחד מטעמי האיסור. לפי הזוהר מדובר בסוג של כלאיים; אומנם המושג הזה לא כתוב בפירוש במצווה הזאת, אבל כמו שנאסרו כלאיים בבגדים, בכרם ובחרישה, כך נאסרו כלאיים בבישול. כלאיים הם שינוי במעשה בראשית והתורה אסרה אותם בחומרה יתרה. אבל בפירושים האלה יש עוד להתבונן הרבה עד שיתיישבו על הלב ויתקבלו על השכל, לכן ננסה להתמקד בפירושים שנוגעים לנו.

הפירוש של רבנו האלשיך שהבאנו לעיל, מתייחס לחינוך העצמי של האדם, שלא יתלונן על הטירחה שבקיום המצוות בכלל ובמצוות ביכורים בפרט, כי המצוות - שכרן מובטח גם אם אין רואים את השכר מיד. כמובן, הוא אינו היחיד שרואה כאן את הפן החינוכי. פרשנים אחרים אומרים, ודומה שזה הפירוש הכי מקובל, שמצווה זו באה לתקן את מידת האכזריות בנפש, שכן בישול גדי בחלב אמו זו אכזריות גלויה ומיותרת. אבל אין כאן עדיין הסבר לאיסור הכולל שלומדים חז"ל על בישול כל בשר בהמה בכל חלב. מהאיסור הכולל הזה לומדים ש-בַּחֲלֵב אִמּוֹ מתפרש כ-בחלב אוּמָתוֹ, שהרי האיסור חל על כל בשר בהמה בכל חלב בהמה, שאת כולם אסרה התורה. ואם כבר מגיעים לעניין של אם במשמעות אומה, אפשר כבר להמשיך לשאלת החינוך הלאומי וללאומיות בכלל.

לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו

כאמור, מה שמאפיין את האיסור הזה, וגם את כל סוגי הכלאיים, זה שכל מרכיב בפני עצמו הוא מותר ורק ההרכבה ביניהם אסורה. למשל [דברים כ"ב]: [י] לֹא-תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר-וּבַחֲמֹר, יַחְדָּו. [יא] לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז, צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו. שניהם כלאיים האסורים מן התורה, הראשון נקרא גם "איסור הנהגה" והשני "איסור לבישה". כל כלאיים זה הרכבה בין ימין ושמאל ואת זה אוסרת התורה. אצל גדולי החסידות האיסור הזה מתפרש בפשטות כהוראה חינוכית, מה שמזכיר את הפסוק [משלי א']: [ח] שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ: ואם אִמֶּךָ זו אומתך כאמור לעיל, הרי לנו הוראה ברורה להקפיד שילדינו יקבלו חינוך לאומי למהדרין. וגם הוראה ברורה שלא לערבב ימין ושמאל, כי אם ההנהגה מעורבבת מימין ושמאל, זו הכלאה שתוצאותיה עלולות להיות פגיעה במעשה בראשית ר"ל.

בבשר וחלב, הבשר הוא בשמאל - גבורה, והחלב בימין - חסד. הנושא שלנו הוא בשר בחלב, לֹא-תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ. הראשי תיבות הם ל'ת'ג'ב'א', אומר הרב גינזבורג, שזה בגימטריא שַׁעַטְנֵז. רמז ברור לשורש האיסור מצד היותו כלאיים. אמרנו שאצל גדולי החסידות האיסור הזה מתפרש כהוראה חינוכית. יש לזה עוד הרבה רמזים, ואחד מהם הוא הגימטריא ש-אִמּוֹ = אולי. זה אומר שחינוך בדרך של תּוֹרַת אִמֶּךָ אומתך, חייב שיהיה החלטי ובוגר, להציע למחונך ראייה אמיתית ונכוחה של המציאות על-פי התורה הקדושה, תּוֹרַת אִמֶּךָ, ולא לבלבל אותו עם השקפות עולם שונות ומשונות. בשום מקרה לא להציע לו את ה-"אולי" אלא אך ורק את הוודאי. והוודאי נתון בתורה הקדושה בכלל ובאותם פסוקים שנחתמים בציווי לֹא-תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ בפרט.

כאן הגדי הרך הוא המחונך שלנו ועלינו מוטל לבחור בדרך חינוכית שתוביל אותו לחיים לאומיים שלמים. הנטייה הטבעית שלנו היא להעניק לו חינוך חלבי, להתמקד בטוב וביפה ולא לעמת אותו עם המציאות האמיתית, הבשרית, עם מציאות של עימותים והתמודדות שלא בטוח מתי תשתנה. ויש גם אפשרות שנעניק לו חינוך פרווה, לא בשר ולא חלב, כאילו, כשיגדל - יקבל החלטות בכוחות עצמו. ובכן, אולי כשיגדל יקבל החלטות, אבל אלה יהיו מנותקות מ-תּוֹרַת אִמֶּךָ, שהרי לא חיברנו אותו אליה באמת, וכאשר זהו הבסיס החינוכי שלו, מוטב שלא יהיה בעמדה בה ההחלטות שלו קובעות לכלל האומה, כלומר מוטב שלא יחליט, כך יגרום פחות נזק. הנועם אלימלך אומר שמהפסוק שלנו עולה שכל אחד צריך לראות את עצמו כגדי רך, שיש לו עוד הרבה מה ללמוד ולא לחשוב שהוא כבר יודע כל מה שצריך לדעת. זו הדרך להיות עַם קָדוֹשׁ לַה' אֱלֹקֶיךָ.