מכתב אחרון מעזה צבי

לאלישע פורת שלום,

וגבונד - נע ונד, נודד, חסר ערך, חסר תכלית, חסר מטרה, חסר אחריות, נווד, הלך, ריקא, אורח פורח, עצלן, פושע - מילון אלקלעי, אנגלי- עברי.

וגבונד - אורח פורח, הולך, משוטט, נווד, נע ונד (אספסוף) - מילה במילה ממילונו של איתן אבניאון.

ברצוני למחות על שם התואר הזה, שהדבקת לאבי (רפאל צבי) ולעוד במאים מתלמידיו. גם לא מתאים לצרור את כולם בחבילה אחת. פעם דיברת על במאים נודדים - וגם זה לא מגדיר את פועלם - לרוב האמנים יש שנות נדודים בביוגרפיה שלהם. בשנות הנעורים והבחרות. והנה 'העלית' או 'הורדת' אותו בדרגה - וגבונדים!
זה עניין של אחריות למילה. הזכרת בשיחתנו את זלדה, היא הייתה כל כך רגישה לאמת, שחשבה לתבוע עיתונאי, בעצם כתבן, שכתב סיפורי בדים בקשר למשלח ידה. היא לא ראתה בזה פרי דמיון, אלא עיוות נורא של האמת. גם "בלש ספרותי", (כפי שהגדרת את עצמך באוזני רות אלמוג) צריך להזהר.

בברכת הדיוק בעובדות ובמילים, עזה צבי.

עזה צבי ז"ל לא כתבה אליי מכתבים רבים. אולי רק שניים שלושה. לא שמרתי אותם משום מה. אבל את זה האחרון, שנשלח אליי כמה חודשים לפני מותה הטרגי, אני שומר. כבר כתבתי על פרקי הילדות המוארים שלנו, בחופשות הפסח והקיץ בקיבוץ. בעת שאביה הבמאי הנודד, רפאל צבי, היה מכין הצגה חדה עם החוג הדראמטי שלנו, ואמה, חיה אלפרוביץ', הייתה שוקדת על התקנת התפאורות להצגה, הייתה עזה מבלה עם חברותיה בנות גילה. שוחה בבריכה, מזנבת בערוגות התירס, פולשת אל המקשאות, וזוללת שזיפים בשלים במטע.

לאור התגובות שהגיעו אליי, לאחר שפרסמתי את שתי רשימותיי לזכרה, אני מסיק שממש ככה נהגה משפחתה בכמה קיבוצים נוספים. בכפר מסריק, בית זרע, בניר דוד ובקיבוצים נוספים. אבל מסתבר שבזיכרונות ילדות, מתוקים ככל שיהיו, אין די כדי לקיים קשר מבוגר ומתמשך. ואמנם הקשר בינינו התנתק לשנים רבות. אך לאחר פטירתו של אבי, המתרגם אליהו פורת, התחלתי לכנס מה שנותר מהמעט שהותיר אחריו. וכך הגעתי אל ארבעת המחזות שתירגם, ושרפאל צבי ביים.

עד מהרה הסתבר לי שהמחזות, אותם בודדים ששרדו, מהם בכתב ידו של אבי, ומהם מתוקתקים במכונת-כתיבה, נמצאים בגנזיה המבולגנים של עזה צבי. פניתי אליה אז, וביקשתי את עזרתה במציאת המחזות. היא נענתה בחיוב, ותשובותיה בשנים הראשונות היו נחמדות ופמיליאריות, אך לא שלחה אליי אפילו אות אחת לרפואה...

וכך נמשך משחק המחבואים המגוחך הזה שנים רבות. היום אני יודע שהיא הייתה אספנית אובססיבית של כתבים הקשורים אליה. היא לא זרקה שום פתק, וביתה, כלומר דירתה הישנה בירושלים, הלכה והתמלאה בניירות שאספה. לכן אני מגחך למקרא האשמותיה במכתבה האחרון. מי שלא כיבד את הדברים משנינו, הייתה דווקא היא.

עשרות פעמים היא הבטיחה לי לחפש את המחזות האבודים, ולשלחם אליי. אך מעולם לא קיימה את הבטחותיה. עד שהבנתי שלא אזכה לראותם ממנה, והרשיתי לעצמי נוסח חופשי במכתביי ובשיחותיי עמה. ידעתי שכל מה שאכתוב וכל מה שאומר, לא יביא אותה לשלוח אליי את הניירות המבוקשים. הנוסח החופשי הזה, נגרר מדי פעם לציניות או קנטרנות לשמן. על זה אני מצטער היום, אף כי אני משוכנע, שגם לשון חיבובים וליקוקים, לא הייתה מזיזה אותה מסרבנותה.

ובאשר לערך - ווגבונד - מצאתי פירושים ממש הפוכים לשלה. בשום מילון בן זמננו המילה אינה נדרשת לגנאי. כתב לי בעניין זה ידידי המלחין עודד אסף:

" וגבונד נתפס בשפה הרווחת, הלא מלומדת ולא מקצוענית, כנע ונד. אולי עני במקצת, אולי מתקשה למצוא לו קורת גג קבועה ומסגרות קבועות, אך לאו-דווקא עצלן או ריקא , שלא לומר פושע. כך זה גם בשפות אירופאיות, ואני יכול להיזכר כרגע בשנסון ישן, יפה להפליא, של שארל טרנה, על נשמתם של המשוררים הנודדת ברחובות ומעניקה נחת רוח לילדים, למבוגרים, לבורגנים, וגם... לווגבונדים. טרנה לא הציג את הווגבונדים כפושעים ריקניים שיש להוקיעם, אלא רק , כנוודים חסרי אמצעים, בניגוד לבורגנים; והנה, נשמת המשוררים נוגעת גם בהם!".

אני כולי תקווה שחבריה שמטפלים בעיזבונה יגאלו גם את המחזות האבודים שאני כה מחפשם, וגם ניירות אחרים, החשובים לחקר התיאטרון הישראלי.