ריח פוליטי

דומני שהרכש החדש של מפלגת קדימה, ראש עיריית בת ים שלמה לחיאני, המתמודד על ראשות המפלגה, לא מפתיע. אחרי מצעד המושחתים של המפלגה, או כאלה המעורבים בפלילים, מרמת השר ועד הגזבר, ואפילו ראש ממשלה לשעבר (אהוד אולמרט) - ולא שכחנו כמובן את עמרי שרון - התמודדותו של לחיאני, הנאשם אף הוא בפרשיות פליליות, הייתה רק שאלה של זמן.

אמור לי מי חבריך ואומַר לך מי אתה, כבר אמרנו?

"לא חשוב מה יגידו הגויים. חשוב מה עושים". זוכרים מי אמר זאת? כן, היה זה ראש ממשלת מפא"י ההיסטורית, דוד בן-גוריון. והנה, ראש ממשלה לאומי, בנימין נתניהו, שיודע לקבל החלטות במקרי חירום (עיין ערך השריפה בכרמל), מתגלה גם הפעם כזגזגן בלתי נלאה.

בעוד ביבי הכריז קבל עם ועדה, בקול תרועה רמה, על הכללת קבר רחל ומערת המכפלה באתרי המורשת הלאומית, הפחד מפני דעת הקהל העולמית שוב הביא אותו להתקפלות ולנסיגה מהחלטה היסטורית זו. אומנם את קבר רחל, בעקבות לחץ ציבורי, הוא שוב החזיר לרשימה, אך מה עם מערת המכפלה?

אז מה היה לנו? שביתת הרשויות המקומיות, השביתה הכללית במשק. עוד לא יבשה הצחנה של ערימות האשפה ועתה שוב על הפרק שביתת עובדי הרכבות (בפעם העשירית!). והם לא לבד. לא שכחנו את השביתות הממושכות, שכבר מאחורינו, של העובדים הסוציאליים ושל הרופאים.

דומני שהמכנה המשותף של כל השביתות הוא הקלוּת הבלתי נסבלת של הלחיצה על הֶדק השביתה, כשהקורבן הוא, איך לא, הציבור הרחב, שמשלם ארנונה ומיסים כחוק, ולא מקבל שירותים כדין. לא סוד הוא שהשביתות הן כבר מזמן לא רק נשק בידי העובדים לשיפור תנאי שכרם, אלא הפכו למפגני כוח של ההסתדרות ושל גורמים פוליטיים אחרים.

הגיעה השעה להגביל בחוק את השביתות, משכן והיקפן (הסיסמה: שביתה בע"מ), ובכך לצמצם את הנזקים הכבדים למשק ולציבור. לתשומת לב חברי הכנסת שירימו את הכפפה. ובא לציון גואל.

אם בתחילת כהונתו של עופר עיני, כיו"ר ההסתדרות, בניגוד לקודמו, עמיר פרץ, הוא נמנע משביתות, והציג בכך כרטיס ביקור חיובי - הרי בשביתה של המשק הפעם, למען עובדי הקבלן, הוכיח עיני את הקלוּת הבלתי נסבלת של הלחיצה על הדק השביתה.

האם אי-אפשר היה להסדיר את הסדר הפשרה עם עובדי הקבלן בלי השביתה? מה ההבדל בין אז לעתה אם לא הכיסא של היו"ר וריצתו לבחירות? נראה כי הנזקים הכבדים למשק, ההפסד הכספי של שני מיליארד שקל ועוגמת הנפש שנגרמה לציבור, הכל היה ראוי בשביל איש אחד, עיני, שיוכל לסמן "וי", ולסלול את דרכו לפוליטיקה. איזה מזל שהעובדים היו מקופחים, ועיני תפס עליהם טרמפ פוליטי כהלכה.

ח"כ אורי אורבך ניצב כזקיף בכלי התקשורת האלקטרונית, כדי להגן בנחישות חסרת פשרות על העלאת שכר הח"כים בכאלפיים שקל (!) לחודש, בשֵם החלטת הוועדה הציבורית. עם כל הכבוד לח"כ אורבך, גם אם מדובר בהעלאה כשרה, אין ספק שהיא מדיפה ריח רע.

בעידן של קיצוצים תקציביים לציבור, דומה שחברי הכנסת, הרואים את עצמם כמובחרי העם ולא כנבחריה, במקום לדאוג לנזקקים הם עדיין בגדר חתול השומר היטב על השמנת שלו. מעניין איך היה הח"כ הנכבד מגיב אילו ניצב מהעֵבר השני של המִתרס כעיתונאי. האם גם אז היה מצדיק את העלאת השכר, או שכצפוי היה מבקר אותה חריפות? אז די לצביעות. נראֶה שהכיסא תרם משהו לא רק לכיס אלא גם לאגו של אורבך ולריח הכסף. ואורבך כמשל.

סוף-סוף, במלאת 50 שנה למשפט אייכמן, זכה לכבוד האבוד שלום נגר, התליין ההיסטורי של הפושע הנאצי, אדולף אייכמן, מי שהיה אדריכל הפתרון הסופי.

אומנם נגר לא הוזמן לכנסת, ולא למוזיאון השואה במהלך השנים, כדי לספר את סיפור תלייתו של אייכמן, אך הוא זכה לקאמבק והוזמן לתערוכה שנערכת לאחרונה בנושא במוזיאון התפוצות, ואף יקבל בול הוקרה מיוחד שהנפיקה מדינת ישראל. הנה כי כן, סוף הכבוד הלאומי לבוא גם אם באיחור רב של יובל שנים.

האם יש במדינת ישראל אזרחים שווים יותר ושווים פחות? לפחות כך נראה בתחום התעסוקה.

דומני שלא צריך להרחיק עד אולפני הרדיו, כדי להציג את החידונאי המיתולוגי שהגיע לגבורות, שמוליק רוזן, כדוגמה מייצגת לכך שלא הגיל הוא הקובע אלא הכישורים. ושרינו ושופטינו כמשל. קַבלו את שר הביטחון, אהוד ברק, ואת פואד הנמרצים בני ה-70, כמו גם השופטת דליה דורנר ועמיתיה, ועוד רבים וטובים. מעל לכולם ניצב הצעיר הנצחי, בן ה-88, הנשיא שמעון פרס. עם גלריה זו נמנים, כמובן, גם מיטב רבנינו.

כל אלה מוכיחים שהגיל הכרונולוגי אינו בהכרח מהווה מחסום לתפקוד תקין, אלא היכולת המנטלית היא הקובעת. זו כידוע אינה מבחינה בין סלבריטאים לאזרחים מן השורה. מדוע אפוא מגבלת הגיל אינה חלה רק עליהם, ולא על כלל ציבור העובדים? מדוע אנשים בני 40 נידונים לפיטורים ולאבטלה רק בגלל גילם (אף כי לעומת תוחלת החיים המתארכת, הם נחשבים לצעירים עדיין)? דומה שהכלל הוא, אם אהוד יכול - כל אחד יכול. די לאפליה!

דומה שאחרי הבנקומטים והווידאומטים, הספריות, התדלוק ומכונות הקפה, וגם התשלום בתחבורה הציבורית, שכולם בשירות עצמי - בעידן האינסטנט, כשעל-פי האימרה האנגלית הידועה 'זמן שווה כסף', בהחלט הגיעה השעה שגם הקופות במרכולים יהיו בשירות עצמי. זה חשוב לנוחות הלקוחות, לייעול ולחיסכון בזמן ובמשאבי כוח-אדם.

נכון עשתה אפוא רשת השופרסל, המפעילה בקופות של סניפיה השונים עמדות לשירות עצמי. ראוי שגם רשתות שיווק אחרות יילכו בעקבותיה ויפעילו עמדות דומות לתועלת הלקוחות, שיחסכו את ההמתנה המתישה בתור, ולתועלת הקופאיות כדי להקל מהלחץ ומעומס העבודה עליהן.

אז מה היה לנו? אחרי הפרסומים בכלי התקשורת על סדרת הונאות רחבות היקף בתחום תכשירי ההרזיה ובתחום המפרקים, הפעם עלתה לכותרות העיתונות התרופה 'פרופסיה' נגד התקרחות.

בניגוד לתכשירים הקודמים, הניתנים לרכישה חופשית בבתי המרקחת, או במפעל, הרי ההונאה הפעם חמורה שבעתיים, משום שמדובר בתרופה ממש שבגלל חריפותה, ניתן לקבלה רק במרשם רופא. נכון שהאשמה העיקרית מוטלת על החברה, שלא טרחה לפרסם בארץ במשך שנים את תופעות הלוואי החמורות האפשריות של התרופה. מניעת המידע כמוה כשקר. אולם דומה שגם משרד הבריאות לא יוצא נקי בפרשה זו. הכיצד אישר את התרופה מבלי לבדוק את תופעות הלוואי שלה? ובכך גרם נזק חמור ללקוחות. די בנזק אפשרי לאדם אחד כדי להתריע. על אחת כמה וכמה שמדובר בניזוקים לא מעטים בגלל התרופה (גם אם היא אינה הגורם הבלעדי).

השאלה היא איך המשרד, כמו גם הרופאים שרשמו את התרופה למטופלים, נרדמו בשמירה?

ההחמרה בעונשם של נהגים, המעורבים בתאונות פגע וברח, שחלה לאחרונה, ככל הנראה לא מספיקה. ושלושת (!) כלי הרכב, שדרסו למוות את החיילת מנאש יזצ'ו, נטשו אותה מדממת על הכביש והמשיכו בדרכם הלאה, הם ההוכחה המובהקת לכך שהעונש של שבע שנות מאסר אינו מרתיע דיו.

עם זאת, אי-אפשר להתעלם מהעובדה שהחיילת, על-פי עדויות שונות, הייתה שיכורה כשחצתה את הכביש, מה שגרם ללא ספק לדריסתה. לאחרונה הכנסת הטילה עונש של ארבע וחצי שנות מאסר על נהגים שתויים. האם לא הגיעה השעה להחמיר גם בעונשם של הולכי רגל שתויים כדי למנוע תאונות קטלניות? זה לא פחות חמור מדיבור בטלפון סלולרי במעבר חציה, שדומני אסור על-פי חוק.

יאיר לפיד היקר, הַרשה לי להרוס לך את החגיגה. הא-להים, השנוי במחלוקת, שעליו אתה מדבר במדורך, אשר מפַלג כביכול בין הזרמים החרדיים והדתיים השונים הוא פוליטי (מה הפלא, יאיר?). אולם האמונה היהודית הטהורה, החפה מפוליטיקה, בא-ל האחד והיחיד, היא המאחדת את רוב העם (80% על-פי הסקר), ללא הבדל זרם או השקפה דתית.

אותה אמונה מזוככת וחסרת פניות באלוקים היא המאחדת את הציבור גם בחגיו - יום הכיפורים ופסח, שעליהם כולם מסכימים, גם לדעתך.

אגב, כעיתונאי ותיק ומשופשף, וכפוליטיקאי טרי, הגיעה השעה שתבחין שלא רק בפוליטיקה, אלא גם ביחס לעבודה, הציבור החרדי אינו עשוי מיקשה אחת. לא כל החרדים, כדבריך, מתייחסים לכל הניסיונות לעודד אותם לצאת לעבודה כאל מזימה להרס היהדות. מדובר בשוליים קיצוניים המחזיקים בהשקפה זו. החרדים הרבים, המשתלבים במעגל העבודה, וגם בצבא, תוך הקפדה על ההלכה, יוכיחו.

כנטול זיקה למולדת, ארץ אבות, וכמו עמיתיו השמאלנים הסבורים שאירן זה כאן, כן, בגלל הימין הקיצוני (והדוסים?) - מה הפלא שרענן שקד במדורו ב'7 ימים' מפנטז על אוסטרליה. והאקסיומה בהתאם. "כל ישראלי", הוא קובע, "מוכרח לגור לפחות פעם אחת מחוץ לישראל, ולוּ כדי להבין עד כמה ישראל היא הבית היחיד שהוא באמת לא סובל" (ההדגשה שלי). שומעים טוב? לא כמו פטריוט יהודי טוב, שלא רק שלונדון, ניו-יורק או אוסטרליה, לא מחכות לו, אלא שהשהות בנכר מספיקה לו כדי להבין, עד כמה ישראל, עם כל חסרונותיה, היא הבית היחיד הטוב שאליו הוא מתגעגע.

אז מה בכל זאת מחזיק את שקד כאן רענן וטוב? ניחשתם נכון. כפי שהוא מצביע, הוא נשאר כאן בגלל החיים הנוחים מבחינה אנוכית, ובגלל שהוא איש של דריכה במקום (כן, זה הספורט שלו). בכך, דומה, הוא משרטט את פניו של האגו הישראלי, הלא יפה במיוחד, שרענן הוא נציגו המובהק.

נ"ב: תודה על מטבע הלשון היפה שתרם לנו בטור, 'המגרון הישראלי החלקלק', שראוי להיכנס ללקסיקון העברי. כל הכבוד!