מאז שקמה ממלכת ירדן, היא סובלת מפיצול אישיות בין שתי הזהויות, הירדנית והפלשתינית, השלובות זו בזו כמו זוג תאומים סיאמיים השונאים זה את זה, אך אינם יכולים להיפרד זה מזה. בעוד שמרבית אזרחיה של הממלכה ההאשמית הירדנית מגדירים את עצמם כ"פלשתינים", מדינתם היא "ירדנית". כיצד אפוא הם אמורים להתייחס אליה - כמדינתם או כמדינה זרה?
מקור הבעיה נעוץ בכך שממלכת ירדן אינה ישות בעלת שורשים היסטוריים, אלא יציר מודרני של הקולוניאליזם הבריטי שירש את האימפריה העותומנית בתום מלחמת העולם הראשונה. אז היה שמה "אמירות עבר הירדן" כי לא היה לבריטים שם טוב יותר, ייחודי יותר. ירדן היא חלק מה"שאם", השטח הכולל כיום את ירדן, ארץ ישראל, סוריה ולבנון. עד תקופת המנדט הבריטי, ירדן מעולם לא הייתה מדינה או ארץ מובחנת, כמו - למשל - מצרים, ולא הייתה לה מנהיגות מקומית משלה. הבריטים מינו את עבדאללה, בנו של השריף חוסיין, כאחראי על אמירות עבר הירדן, למרות שבני האזור לא ראו בו את מנהיגם הטבעי, שכן הוא נולד מאות ק"מ דרומה מירדן. עובדה זו היא הסיבה לכך שהשלטון בירדן נתפס כשלטון בלתי לגיטימי על-ידי רבים בירדן עד היום הזה.
תרבותית, ירדן מחולקת לשני חלקים עיקריים: בדווים מצד אחד, וחקלאים ובני עיר מצד שני. בימי המנדט הבריטי, לפני ייסוד האמירות, היו כולם "פלשתינים", שכן כולם היו תושבי המנדט הבריטי על פלסטינה-א"י. לאחר ייסוד האמירות, התקבל עבדאללה, בנו של השריף חוסיין ממכה, כמנהיג בעיקר אצל הבדווים, שהיוו את מרכז הכובד של נאמניו, ואילו תושבי הכפרים והערים התייחסו אליו כזר שהביאו הבריטים וסידרו לו "ג'וב". לכן הבדווים אימצו את הזהות של האמירות, והחל מ-1946 - של הממלכה, בעוד שתושבי הכפרים והערים המשיכו לכנות את עצמם "פלשתינים". לחלקם היה קשר משפחתי עם תושבים ממערב לירדן, ולכן קל היה להם יותר לאמץ את ההגדרה העצמית הפלשתינית, שאותה העדיפו על פני זו "הירדנית".
במלחמת 1948 ברחו מישראל לירדן כמה מאות אלפי ערבים, ומרביתם שוכנו במחנות פליטים. בשנים שלאחר מכן, ובעיקר בעקבות מלחמת ששת הימים, עברו לירדן עוד מאות אלפים, וכל אלה הם "פלשתינים" מסוג אחר, שהיו בעבר ב"פלשתין המערבית" ועברו לירדן. יחד מהווים הפלשתינים רוב מוחלט של תושבי ירדן, הנאמד ב-70 אחוז. הירדנים, אגב, טוענים כי חלקם של הפלשתינים אינו עולה על 30 אחוז. משימתה העיקרית של המלוכה הייתה מאז ומתמיד לאחד את שני המרכיבים העיקריים של האוכלוסיה - הבדווים והפלשתינים. משימה זו זכתה בשנים האחרונות לכינוי: "ירדן תחילה", כלומר שעל כל תושבי ירדן לאמץ את הזהות המדינית הירדנית, המשותפת, ולהתעלות מעל ההבדלים התרבותיים המסורתיים שביניהם. אך בעוד שה
מלך ונאמניו מדברים על "אחדות קדושה", הפלשתינים מדברים על כך שהם חשים דחוקים לשוליים. תחושתם זו נובעת מהעובדה שמשרות השלטון נתונות בדרך כלל בידי הבדווים, בעוד שהפלשתינים מנועים מליטול חלק משמעותי בשלטון ולכן הם מהווים את המגזר הכלכלי הפרטי. בדרך כלל הפלשתינים הם הסוחרים, הקבלנים, בעלי המקצועות החופשיים, האקדמאים, בעוד שהבדווים הם קציני הצבא, המשטרה והמוח'אבראת (המודיעין הפנימי).
או חוסיין או ערפאת
לאורך השנים חלו תמורות בין ירדן ובין הפלשתינים החיים בשטחה. אירוע מכונן ראשון היה הכיבוש הירדני בגדה המערבית ב-1948, שלא זכה בהכרה בינלאומית. תושבי הגדה המערבית קיבלו אזרחות ירדנית בעקבות הכיבוש, אך יחס השלטון הבדווי אליהם היה מנוכר ועוין: מי מהם שהעז לדבר על זהות פלשתינית, סיכן את חייו.
אירוע שני היה רצח עבדאללה בפתח מסגד אל-אקצה ב-1951. הטענה הקבועה היא שרצח זה היה בגלל המו"מ שניהל עבדאללה עם נציגי התנועה הציונית. הוא לא חש בבעיה לשאת ולתת עמם, שכן לא היה לו עניין מיוחד בפלשתין שממערב לירדן והיה לכן מוכן לוותר עליה למען הקמת מדינה יהודית.
האירוע השלישי הוא הצלחת ישראל לשחרר את יהודה ושומרון ("הגדה המערבית") במלחמת ששת הימים (1967), ומאז התפתחה תיאוריית קונספירציה, שהשלטון הירדני בעצם ויתר על השטח, שכן לא היה מעוניין בתושביו הפלשתינים.
אירוע רביעי היה ניתוק הקשר בין שתי גדות הירדן ב-1988, בעקבות פריצת האינתיפאדה הראשונה. ניתוק הקשר כלל את שלילת אזרחותם הירדנית של תושבי יהודה ושומרון, שהובילה למציאות שרבים מהם כיום הם חסרי אזרחות כלל. אירוע זה חיזק את החשד שכל מה שהשלטון הירדני רוצה הוא להתפטר מאזרחיו הפלשתינים, ובכך להגדיל את המרכיב הבדווי באוכלוסיית ירדן.
נושא נוסף המשפיע לרעה על יחסי השלטון בירדן עם הפלשתינים הוא המתח הקיים בין זכות האזרחות ובין זכות השיבה. לכאורה כל אדם מעוניין באזרחות של המדינה שבה הוא חי, שכן זו מקנה לו מעמד של קבע במדינה, ושירותים בסיסיים כמו דרכון, חינוך, תעסוקה, טיפול רפואי וביטוח פנסיה. אלא שקבלת אזרחות ירדנית משמעה שהפלשתינים בירדן הם בעלי מעמד של קבע במדינת ירדן ובכך הם מאבדים את מעמד הפליטים, ולכן אינם יכולים עוד לדרוש את זכות השיבה. עניין זה קיבל משנה תוקף בעקבות הסכם השלום בין ישראל וירדן ב-1994, שבו הכירה ירדן בישראל מבלי שדרשה ממנה להכיר בזכות השיבה של הפלשתינים לגדה המערבית. לדעת פלשתינים רבים, מתן אזרחות ירדנית לפלשתינים תושבי ירדן ישרת את האינטרסים של לישראל, שכן בכך תחסל ירדן את בעיית הפליטים באופן שאינו רצוי לעם הפלשתיני.
לאורך 50 השנים האחרונות, מאז שהוקם ארגון השחרור הפלשתיני, שררו יחסי חתול ועכבר בינו ובין השלטון בירדן. אש"ף טען כל השנים כי הוא "הנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלשתיני", כלומר של כל הפלשתינים בעולם, כולל הפלשתינים אזרחי ירדן, ולכן המלך חוסיין חשד כל העת כי אש"ף חותר תחת מעמדו בקרב הפלשתינים אזרחי ירדן ומנסה להסיתם נגד בית המלוכה. הדברים הגיעו עד רתיחה בספטמבר 1970, כאשר אש"ף השתלט על אזורים נרחבים בצפון ירדן והפך אותם לאזור אוטונומי פלשתיני בעל אופי צבאי. אש"ף טען כי הוא זקוק לשטחים אלה כדי לנהל מתוכם את המאבק נגד ישראל, שלוש שנים אחרי שזו סילקה את אש"ף מיהודה ושומרון, אך חוסיין הבין כי המאבק נגד ישראל הוא רק חלק מן התמונה, ואילו חלקה האחר הוא מבוקשו של הארגון להשתלט על החלקים הצפוניים של ירדן, שבהם הפלשתינים הם רוב מוחלט, ועל כן יצא במסע הרג המוני בפלשתינים שהביא למותם של כ-20 אלף פלשתינים. אירוע מכונן זה יצר מאזן כוחות לטובת ירדן, שזכרו לא פג עד היום הזה.
השלום עם ישראל נתפס בקרב הרוב הפלשתיני של ירדן כמעשה בלתי לגיטימי. הם רואים בשלום עניין אישי של המלך חוסיין שנועד לזַכּוֹתוֹ בתמיכה ישראלית ואמריקנית מול הכוחות הערביים השכנים שלו - סוריה של חאפז אלאסד מצפון, ועירק של
סדאם חוסיין ממזרח. הפלשתינים רואים בהסכם השלום בגידה בעניינם, שכן לא הותנתה בו שום התקדמות בעניין הפלשתיני, בניגוד להסכמי קמפ-דיוויד בין סאדאת ובגין (1978), שבהם הייתה התייחסות מפורשת לקידום נושא האוטונומיה הפלשתינית. יתר על כן, פלשתינים ראו בהסכם השלום בין ישראל וירדן תוצאה של רצון המלך חוסיין לקבל מישראל הכרה במלכותו, ולשים קץ לדיבורים של ישראלים כמו
אריאל שרון על ירדן כמדינה פלשתינית.
גם המצב הפנימי בזירה הפלשתינית מהווה מקור למתח בין אש"ף ובין בית המלוכה הירדני. מאז שתנועת חמאס זכתה ברוב המושבים בפרלמנט הפלשתיני בינואר 2006, חושדים אנשי אש"ף כי ירדן מעדיפה את חמאס על פני אש"ף בשל מספר סיבות. הראשונה היא הקרבה התרבותית בין הבדווים בירדן ובין חמאס, המתבסס במידה רבה על הקבוצות ממוצא בדווי המהוות שיעור ניכר מהאוכלוסיה ברצועת עזה. הסיבה השנייה היא ההנחה שבזירה הפלשתינית חמאס היא הכוח העולה ואילו אש"ף הוא הכוח היורד, והירדנים מעדיפים קשר עם המנהיגות העתידית על חשבון הפוליטיקאים שכוכבם שוקע. סיבה נוספת היא מבוקשו של עבדאללה מלך ירדן לרצות את "האחים המוסלמים" בירדן, האחים האידיאולוגיים של חמאס. בכירי אש"ף מצאו דרכים להביע באוזני אחיהם בירדן את מורת רוחם מהקשר שבין השלטון בירדן ובין חמאס.
בעיה נוספת המעיבה על יחסי השלטון הירדני והפלשתינים היא הטענה בדבר דחיקת הפלשתינים לשוליים. זו מתבטאת בהיעדרם של פלשתינים בצמתי קבלת החלטות, בתפקידים בכוחות הצבא, הביטחון והמודיעין, ובנוכחותם הדלה בתפקידים פוליטיים. הם מופלים לרעה בסימון אזורי הבחירה, ולכן גם נוכחותם בפרלמנט אינה משקפת את שיעורם באוכלוסיה. שיעור המובטלים הפלשתיניים גבוה, שכן הממשלה מעדיפה לספק תעסוקה לבוגרי האוניברסיטאות הבדווים. מפלשתינים החשודים בפעילות נגד המדינה במקרים רבים נשללת האזרחות, ויכולתם לערער על כך - מוגבלת. החלטות שרירותיות ושערורייתיות ננקטות נגדם, ואין להם מושיע.
תפוח אדמה לוהט
דחיקתו לשוליים של הרוב הפלשתיני בירדן הוליד בשנה האחרונה, שנת "האביב הערבי", דיבורים בקרב פלשתינים בירדן על "המולדת החלופית", שבמקור היה זה ביטוי גנאי לכוונתם של ישראלים להפוך את ירדן למדינה פלשתינית. הם מתכוונים להגיע למצב שבו צפון ירדן, האזור המאוכלס ברוב משמעותי של פלשתינים, יהפוך לאזור אוטונומי או אפילו עצמאי לחלוטין, וזאת ללא קשר עם מה שקורה בין ישראל והפלשתינים המתגוררים ביו"ש ובעזה. הטענה היא שאפילו אם תקום מדינה פלשתינית ביו"ש, הדבר לא יפתור את בעיית המתח שבין השלטון בירדן ובין הפלשתינים אזרחי ירדן, ולכן האחרונים ראויים לפתרון בעייתם בצורת הקמת מדינה על חשבונה של ירדן, ללא קשר עם פתרון כזה או אחר שיימצא ממערב לירדן בין ישראל והפלשתינים של יהודה, שומרון ועזה.
זהו גם ההסבר לפגישותיו התכופות של המלך עבדאללה עם הנשיא האמריקני
ברק אובמה. בעוד שאביו, חוסיין, נלחם בכל מאודו נגד הקמתה של מדינה פלשתינית ביו"ש, בראותו בה איום אירידנטי על ירדן, עבדאללה מנסה ללחוץ על ארה"ב שזו תפעיל לחץ על ישראל דווקא כן להקים במהירות מדינה פלשתינית ביו"ש, כדי שהוא יוכל לומר לפלשתינים שאצלו שאינם מעוניינים לחיות בירדן, כי יואילו לעבור למדינה הפלשתינית ביו"ש. המצב שנוצר הוא אפוא שקיימת כיום מעין תחרות שלילית בין ישראל וירדן על מי מהן לא תיתן לפלשתינים מדינה בשטחה, ותצליח להדוף את תפוח האדמה הלוהט ששמו מדינה פלשתינית לשטחה של המדינה האחרת.
יש דמיון מסוים בין טענה זו של פלשתינים בירדן ובין טענתם של ערבים פלשתינים אזרחי ישראל, בעיקר בגליל. גם אלה שאצלנו טוענים כי מדינה פלשתינית לא תפתור את בעייתם כמיעוט פלשתיני החי במדינה יהודית, ולכן עליהם לדרוש אוטונומיה, אם לא גם עצמאות, בשטחי הגליל שבהם הם מהווים רוב. ישראל הודפת דרישה זו בתוקף. לכאורה, ירדן אינה שונה מישראל בגישתה לדרישה הפלשתינית. אלא שיש הבדל קטן ביניהן: הפלשתינים בירדן מהווים רוב מוחלט באוכלוסיה, ואילו בישראל שיעורם (יחד עם הבדווים) הוא כחמישית מאזרחי המדינה.
המצב בירדן נפיץ, שכן בשנה האחרונה החל המלך לאבד מיוקרתו בקרב הציבור הבדווי, תומכיו המסורתיים של בית האשם. הוא כנראה אינו נהנה מהיכולות הציבוריות של אביו, וניסיונותיו להפיס את דעת הקהל הפלשתיני בירדן אינם מוצאים חן בעיני הבדווים. המצב הכלכלי בירדן ומספר המובטלים הגדול גם הוא אינו מוסיף למעמדו של המלך. ככל שמעמדו הולך ונחלש, כך הולכים ומתגברים הקולות בציבור הפלשתיני ללכת בעקבות המאבק נגד השלטון בתוניסיה, בלוב, במצרים, בתימן ובסוריה, שהיה המאפיין העיקרי של ההתנהלות הציבורית בעולם הערבי במהלך השנה האחרונה. בקרב הפלשתינים בירדן יש די תרעומת נגד השלטון, וייתכן מאוד כי גלי ההדף של "האביב הערבי" יוציאו גם את הציבור הפלשתיני בירדן משלוות בתי העסק אל הפגנות רחוב סוערות, שתחילתן עלולה להיות עקובה מדם ואחריתן מי ישורנה.
רעיון "המולדת החלופית" מעביר צמרמורת קרה בגבו של עבדאללה השני מלך ירדן והבדווים שאיתו, שבשלב זה אין לו חלופה, שכן אם יפרוץ רעיון זה לרחובות, הוא והם עלולים למצוא את עצמם במצב של
חוסני מובארק במקרה הטוב, ובמצב של מועמר קדאפי במקרה הגרוע. בחברה שבטית כמו בירדן דברים עלולים להתדרדר במהירות לאלימות קשה, ותוצאות המאבק עלולות להיות זירת דמים שתזכיר את ההתרחשויות בסוריה במהלך השנה האחרונה.
